הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
נוסעים_לאושוויץ

למה אנחנו חוזרים לאושוויץ


בשנים האחרונות, בני נוער רבים מהארץ ומהתפוצות נוסעים למסע שורשים בפולין ובמחנות ההשמדה. מהי המשמעות העמוקה שתופעה זו מייצגת?

לסוע או לא לסוע? להיות או לא להיות?
פעמים רבות שאלתי את עצמי את השאלה הזו, האם ללכת לאותם מקומות נוראים בהם התרחשה תעשיית המוות הגרמנית בהצלחה כה רבה? מקומות בהם הושפל עמי ונרמס כעפר חוצות? למה שימשוך אותי לחוות עצב כה רב, זעם כבוש, שנאה תהומית ובוז עצמי? מדוע שארצה לחוות ולראות במו עיני את עמי בשעתו הקשה והמדממת?

שאלתי את עצמי האם יש אמריקאי שנוסע לאיי הוואי לראות את הנמל בו נטבחו חייליו, והושפל צבאו, ונפגעה מדינתו? או האם יש אינדיאני, שנוסע לראות את המקומות בהם הושמדו אבות אבותיו לקראת סוף המאה התשע עשרה בידי חיילי הכיבוש האמריקאים חסרי הרחמים? והאם יש אפרו אמריקאי, שנוסע לראות את הנמל ממנו הפליגו אבות אבותיו בשלשלאות ברזל, מחופי מערב אפריקה לעבר חופי העולם החדש לחיי עבדות משפילים ואיומים?
אז מדוע אם כן אנחנו כיהודים וכישראלים מרגישים צורך כה עז לראות את מחנות ההשמדה? מהו המניע האמיתי לכך? האם זוהי עוצמת הזכרון שחדר לחיינו מניצולי השואה, והאם זה יעלם וידעך בעוד כמה עשורים? או שמא זוהי תופעה שנובעת ממהות העם שלנו והיא איננה זמנית בלבד?
נזכרתי בתשעה באב שציינו לפני זמן מה, ולפתע שמתי לב, שגם זו תופעה שאין לה אח ורע. הבה נחשוב רגע ונשים לב. העם היהודי מציין את חורבנו הלאומי בארצו תחת שלטון האלוקים בהר הבית קרוב לאלפיים שנה. האם נשמע כדבר הזה? האם אין זהו נס יוצא מגדר הרגיל ?
וכי צאצאי היוונים מתאבלים על כיבוש הפרתנון ומחיקת אליליו? האם יש רומאי שיתאבל על חורבן הסנאט והאימפריה הרומאית?
איפה תמצאו אינדיאני מדרום אמריקה שיודע מה היה פולחן אבותיו במקדשיהם הנוצצים והמרשימים ושיצטער על חורבנם?
איך יתכן שעם ישראל כאן בארצו וגם לאורך הגלות מצפון אפריקה ועד לצפון אנגליה מהודו ואפגניסטן ועד לגרמניה ויבשת אמריקה-בכל מקום אין יהודי שלא יודע היטב מה עשו בבית המקדש בכל יום ובכל חג. שיודע היטב בידי מה ומתי חרבו שני בתי המקדש ועל מה ולמה הם חרבו ושבכל שנה מקדיש לכך 3 שבועות של התבוננות ואבילות שהשיא שלהם הוא תשעה באב יום החורבן.
ולכאורה גם פה נשאלת השאלה למה אנחנו נהנים לייסר את עצמינו. מדוע שנצום ונתאבל על מה שחרב לפני אלפי שנים
למה שלא ניישיר מבט אופטימי לעתיד ונשכח את ייסורינו הרחוקים והמדכאים? למה לא נזנח את הגלותיות ושפלות הרוח ?
כנראה שהתשובה לשאלות הללו יכולה ללמד אותנו מעט על מהות קיומו של העם היהודי ועל היכולת ההישרדותית שלו ומשמעותה האמיתית.
כבר בתורה ובנביאים אנחנו יכולים לראות שאין הנחות ואין טיוחים לגביי כשלונות ומחדלים. כל חטאי עם ישראל במדבר מפורטים היטב כמו חטאיו בארץ ישראל עד לגלות.
גם חטאי המנהיגים כמשה רבינו ודוד המלך מוזכרים ולא מכוסים.
אלוקים מגלה כבר בפרשת בראשית שיצר לב האדם רע מנעוריו והוא מועד לכישלון וחטא.
אולם בעם ישראל כאומה אנחנו רואים תופעה של קיצוניות. מיציאת מצרים וכיבוש הארץ וביסוס שלטון המלוכה עד לשפל של חורבן וגלות שוב ושוב תוך כדי רדיפות וגזירות ושנאה והשמדה בכל מקום ובכל זמן. מנבוכדנצאר וטיטוס ועד מוחמד ומסעי הצלב. מגזירות ת"ח ת"ט של הפורעים האוקראינים, ועד לשואה והטרור האיסלאמי. קיצוניות זו אף היא כתובה בתנך, כנבואה על גורל העם היהודי. בפרשיות התוכחה אנחנו נעים בין ברכות מופלגות ועצומות לבין קללות איומות ונוראיות, והמטוטלת נעה על אותו ציר זאת אומרת באותו אופן בו אנו מתברכים בשלום וחוזק באותו אופן הקללות פוגעות והופכות את הכף .
מקומו היחודי של עם ישראל על במת האנושות איננו מאפשר מצבי ביניים. איננו מאפשר שקט מדומה כמו של שאר העמים. והסיבה לכך היא שהייחודיות שלנו איננה מתירה לעשות לנו הנחות, היא צריכה להוביל אותנו לשגשוג לאומי על פי רוח אבותינו? ומשאין זה קורה ואנחנו מאכזבים ומזניחים את תפקידנו, הרי שהכעס על ההחמצה והתביעה על הזלזול כה גדולים, עד שחייבים להחזיר אותנו למסלול בכל הכח.
לבקר באושוויץ זה לא טרנד ציוני, ולא מסע הצדעה לצהל. לסוע לאושוויץ באמת, זה להיות מסוגל להישיר עיניים, לגורל העם שלנו, ולהבין את נסיבות ההתרחשויות המטלטלות הללו.מי שיחשוב על כך, יוכל למצוא הבנה, גם למציאות העכשווית, של האנטישמיות הגואה והמאיימת.אם ההיסטוריה, מכה בנו בעוצמה ובחומרה, שוב ושוב, אם יהודים מואשמים במזימות בין לאומיות, כנראה שהעולם חושב- שיהודי זה תפקיד ראשי ויחודי בעולם, ולא סתם עוד עם ככל העמים. 
האם אנחנו מסוגלים לענות לעצמינו, מהו באמת אותו תפקיד? מהו ההסבר לשרידות המופלאה, של השבט העברי הקטן, בכל הפזורות וההשמדות? האם אנחנו מבינים למה דוקא לנו זה קורה, למה דוקא יהודים שנואים כל כך?
אז בפעם הבאה, שמי מכם יעמוד, מול המשרפות בפולין, או בצפירה ביום השואה. שינסה לחשוב, מהי הזהות היהודית עבורו?
איך דוקא יום עצוב, כיום השואה. או מקום מפלצתי, כמו מחנה השמדה. דוקא הם, נותנים לנו כח וחוסן וזהות. איך דוקא המסע לפולין, מראה למי שרוצה לראות, את נצחיות העם הזה. ומכריחה אותו לחשוב ולהסיק, על מהות החידה המופלאה שבקיומו הפלאי.

אשמח לקבל תגובות


מה דעתך על למה אנחנו חוזרים לאושוויץ ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה

ידוע כלמה אנחנו חוזרים לאושוויץ