ניצחונות קטנים בשגרת חיים...........
בין איילת לבין השחר נפקחות עיני מידי יום.  החדר מתמלא אור. ליטופי רוח קלילים מן החלון,  מפזמים את ריקוד ההתמודדות לאותו היום. אין הם יודעים עדיין איזה איבר ינוע ואיזה לא, איזה איבר יכאב ואיזה יאפשר להתמודד. גם אני ברגעים אלו  עוד לא יודעת.  מפזמת לעצמי שמע ישראל' ודרכה  גולשת במחשבתי לאורך הגוף ובודקת איבר איבר, מה יספר לי הבוקר ואיך ישרת אותי כדי לצאת לתחילתו של יום חדש. הקשים ביותר הם אותם הימים בהם אני מגלה שהגפיים אינם נעות. קפואות על מקומם. קשיון מאפיין אותם כשזה פוגע רק בגפיים התחתונות, יש לי יכולת לקרא ולהמתין, אך כאשר זה בגפיים העליונות, התסכול רב יותר. תחושת הבדידות באי יכולת לסייע לעצמי גבוהה. לעיתים עם כאב ולעיתים תרופות הלילה עדיין משרתות את מטרתן ומגנות מהכאב. הקשים מהם זה אותם ימים שגם השפתיים אינם נעות. אי יכולת הנעת השפתיים משמעו אי יכולת לדבר, לקרא לעזרה, לזעוק את המצוקה. הכלי היחיד במצב זה להתמודדות הינו כוח המחשבה.
כשהתופעה הזו היתה חדשה עבורי, הייתי נכנסת לפאניקה. דמעות מכסות את הלחיים ואין מושיע. הטרידה אותי רבות המחשבה מה יקרה אם התופעה תפגע  במערכת הנשימה?  ושאלות רבות ונוספות. לאחר חודשים של בירורים  רפואיים התברר לי שתופעת הספסיות אופיינית לגפיים. לעיתים אנו נשמעים חטטנים ונודניקים בלשאול ולתחקר תופעות, אך כוח הידיעה יוצר מחזק את יכולת ההתמודדות תוך ניתוח מחשבתי למצב. מאפשר הרגעה מסוימת. ההרגעה עוזרת בהתמודדות עם מצבים שאין לנו שליטה עליהם כדוגמת התופעה הזו.
היכולת ללמד את עצמי כיצד להירגע הוא בעיקר תוצאה של שעות תרגול מדיטציה רפואית ותרגולים שונים ורבים. היכולת להבין ולהפנים שהחשוב מכל זה לשלוט בתופעה בעת שהינה מתרחשת, כי אינה ניתנת  לחיזוי מתי תקרה, מאפשרת לי למגר את הפאניקה. בשבועות האחרונים, מצאתי עצמי שולטת בפאניקה וגם וכאשר מצב זה קרה לי בסביבת אחרים, אשר עבורם התופעה מוזרה ומפחידה, אני אף מסוגלת להביא להפחתת הפאניקה מהסובבים.
זהו ניצחוני הקטן ביום יום שלי הבנוי מתרגולים רבים לשלוט בגוף וביכולות להשיב את תפקודיו התקינים או לפחות להשיב לעצמי דרכי התמודדות עם תפקודים בלתי תקינים.