בצעירותי אהבתי לצאת בסופי השבוע, לפרוק את המתחים שצברתי במהלך ימי החול ולהתרענן מהלימודים בתיכון או מהמדים הירוקים בתקופת הצבא. אך מאז שחרורי מצה"ל עברו להן ארבע שנים והדברים השתנו. בשנה האחרונה של לימודי התואר, שמתי לב לשינוי בהרגלי הסופ"ש שלי. לא תמיד התחשק לי לצאת. תירצתי את זה בעובדה שאני יוצאת באמצע שבוע וזה לא בגלל שאני בדרך להתברגנות והזדקנות בטרם עת. אך כעת, כשאני מחזיקה בעבודה במשרה מלאה וחוזרת הביתה בערב לאחר תשע שעות עבודה מתישות, אני מוצאת את הבטלה בבית מהנה הרבה יותר מאשר יציאה לפאבים או למסיבות. אז מה קרה לי?

קשה לי שלא להשוות את מצבי ה-ספק-עצוב-ספק-נורמלי למצבו של ידידי שומר השבת. בצעירותנו מעולם לא הבנתי איך לא מפריע לו לא לצאת איתנו, לפספס רגעים בלתי נשכחים בפאב או לא להצטרף ליציאה לקולנוע ואחר כך להשלים לבדו את הסרט. תקופת התבגרותנו היתה מלאה בדיונים על סופי שבוע כאשר אני תמיד הייתי בצד המסנגר על היציאות הקבועות עם החברים, והוא תמיד טען שזה זמן לנוח ולהיות עם עצמך. "אני כל היום עם עצמי, בסופ"ש אני רוצה להיות עם חברים" היתה תמיד תשובתי. אך כעת אני מבינה את עמדתו. 
להיות עם עצמך זה לא להיות בודד! המירוץ הבלתי פוסק להגשמת מטרותיי במהלך השבוע גובה ממני מחיר שבעבר בכלל לא ידעתי שיכול להגזל ממני - אני.

לאחר הצבא נזרקתי אל העולם הגדול ובפעם הראשונה בחיי שאלתי את עצמי- "נו, אז מה עכשיו?". הצבא זו מסגרת החובה האחרונה שעל האדם לעבור במדינת ישראל, ולאחר מכן הוא חופשי לנווט בעצמו את מהלך חייו. זה הזמן להתעשת ולהגיע למסקנות הרות גורל, לחשוב על העתיד ולהחליט מהו מסלול החיים שאני רוצה לעבור מעכשיו והלאה? יש הלוקחים את הזמן להתלבט, יוצאים לטיולים, טרקים בחו"ל, עובדים בעבודות זמניות ובעיקר מעבירים את הזמן עד שיפול להם האסימון. לי הוא כבר נפל וידעתי מה ברצוני לעשות. לאחר ההזדכות על המדים ידעתי בדיוק מהי מטרתי ומה עליי לעשות על מנת להשיג אותה. כך, בלי הרהורים נוספים, התחלתי לפעול. אך בל לנו לשכוח את המחיר. בעוד שבתיכון ובצבא היה לי זמן להיות עם עצמי ולהרהר בעניינים פנימיים שלי, החל מתחילת הלימודים האקדמאיים המרתי את הזמן הפנוי הזה בנסיונות לחשוב כיצד אני ממנפת את עצמי, דוחפת את עצמי הלאה ומתכננת את חיי. לצערי, זה מתיש את הנפש. וכך, לאט לאט, סופי השבוע נהיו ההזדמנות היחידה שלי לקחת הפסקה מכל המירוץ הבלתי פוסק אחר החיים.

מבחינתי, כשאני יושבת בשישי בערב בבית מול הטלוויזיה או קוראת ספר ושותה להנאתי כוס תה, אני חוזרת לאורח החיים שהיה לי בנעוריי. אלה הדברים שעשיתי כשחזרתי הביתה מהתיכון במהלך השבוע. מכסת זמן האיכות שהיה לי עם עצמי התמלאה במהרה באותה תקופה וכך בסוף השבוע היו לי את האנרגיות הנפשיות לצאת ולהיות מוקפת באנשים. כיום אני מרגישה שאני לא צריכה את זה. כל היום אני מוקפת באנשים, כל היום אני רואה את העולם שבחוץ, צוחקת וחולקת חוויות חדשות ומרגשות עם אנשים אחרים. בסוף השבוע זה הזמן שלי להיות בפנים, בתוך הבית ובתוך הנפש. אז לא, אני לא מרגישה זקנה. להיפך, אני חוזרת לנעוריי. אני הכי צעירה מכולם.