דפיקה על דלת הבית נשמעה מהדהדת ומרעידה את האדמה. קמתי מתוך הר של ניירות טואלט מקומטים וספוגים בדמעות.
אני מרגישה שקמתי מתרדמת נוראית עם האנגאובר גרוע. אני גוררת רגליים לכיוון הדלת ומסובבת את המפתח , כשנפתחת הדלת אני רואה את שירה, החברה הכי טובה שלי עם חיוך מנחם וגלידה ביד אחת וטישו נוסף ביד השנייה.
הזמנתי אותה להיכנס ולהתיישב איתי בסלון, אפילו לא ניקיתי כי כבר לא הזיז לי מה קורה סביבי.
שירה התיישבה לצידי בכורסה הגדולה והסגולה שבסלון הבית שלי.
״דנה..״היא שלחה את ידה לכתפי וקירבה אותי אליה לחיבוק, פרצתי בבכי נוסף. ההפרש בין הבכי הנוכחי לבכי הקודם הוא שעתיים, מצבי משתפר אני יכולה להעיד על כך.
״דנה את נראית נורא, אבל זה לטובתך! התקופה שאת עכשיו עוברת זאת גמילה. גמילה ממנו וגמילה מהכאב שהוא גרם לך להרגיש..״שירה ידעה את הכאב שנכחתי לו, את הכחולים והסגולים, יותם עטף לגופי כחולים וסגולים עם שריטות ושברים קלים בכל הגוף. כל מריבה יותם נתן לי ׳מזכרת׳ שאני לא אשכח שהתנהגתי רע כלפיו.

שירה התרוממה מהכורסה הסגולה והלכה למטבח להכין לעצמה כוס נס קפה, כפית וחצי קפה, חצי כוס מים רותחים, חצי כוס חלב ושקיקית של סוכרלוז. 
גררתי את רגליי למטבח והנחתי את ראשי על כתפה של שירה.
״די די מתוקית, הוא אשם בכל זה , אל תאשימי את עצמך בדברים שהוא עולל לך״ היא ליטפה את ראשי ולגמה בכוס הקפה החם.
חזרנו לסלון והתיישבנו אחת ליד השניה בספה השחורה מעור שרק התיישנה עם השנים, הטריק לא עבד על הספה הזאת כמו שהוא עובד על יין.

״אני עדיין יפה כמו פעם?״ שאלתי את שירה בקול נחנק מיובש מהדמעות והנזלת.
״את יפה תמיד מתוקית, אל תדאגי, הכל הולך להיות בסדר״ היא שמה את ידה על ידי והרגשתי שהכל רק מתדרדר.

שירה הלכה אחרי שיחה ארוכה ועצובה על יותם והשאירה לי בגדים שהיא כיבסה לי ואוכל שהיא הביאה מאימא שלה, איך אני אוהבת את האוכל של אימא שלה.

התיישבתי בסלון עם קופסת הפלסטיק שהייתה מלאה בכל טוב ובאהבה של אימא של שירה. ממלואים באורז ובשר וירוקים מבושלים עם רוטב.

הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי סרט. בסרט הייתה אישה צעירה שהתחננה לגבר שישאר איתה
״אני לא רוצה להישאר איתך״ צעק לה הדמות הגברית והמחוספסת בסרט
״אבל יקירי...אני אוהבת אותך, אני אתן לך כל מה שתבקש״ הדמות הנשית ירדה על ברכיה באמירת המשפט הפתטי ודמעות זלגו מעיניה.
נשמעה חבטה אדירה , הדמות הגברית הרים את ידו עליה, חבט בה והעיף אותה לצד הכביש.
הדמות הנשית בכתה ולי יצא התיאבון.

הלכתי לכיוון מרפסת הבית והתיישבתי בכיסא העץ שהונח לו ליד כיסא עץ נוסף, שהיה הכיסא של יותם.
התחלתי להיזכר בלילה האחרון שלי איתו.
הוא הגיע הביתה מהעבודה, בריח של וודקה מעורבב עם שנרור של שתי קופסות סיגריות.

עמלתי למענו ארוחת ערב במטבח ושדלת הבית נפתחה רצתי לכיוונה כמו כלבלב קטן שמתעורר שבעליו מגיעים אחרי יום עמוס.

התקרבתי לכיוונו לקבל נשיקת שלום הוא העיף אותי ממנו בכח ולא נתן לי להתקרב.

״מה קרה יותמי הכל בסדר?״ שאלתי בתמימות , הייתי מודאגת ממצבו.
״כלום לא קרה מה את רוצה ממני?״ הוא רטן לעברי וזרק את מעיל הפליז שלו על רצפת הסלון.
״אתה בטוח שהכל בסד..״ התקרבתי שוב לשאול אבל לא היה לי מושג..
הוא התקרב אליי ואחז בשתי ידיי ולא נתן לי לזוז והחל לצרוח ״שום דבר לא קרה! מה את רוצה שיקרה?! מה את רוצה לשמוע?! מה את רוצה ממני מפגרת שכמותך?! אין לי כח אלייך!״ הוא חטף בזריזות ובעצבים את המעיל מרצפת הסלון ופתח את דלת הבית ויצא.

יצאתי אחריו ״בבקשה יותם אל תעזוב ! בבקשה תעצור יותם!״ רצתי אחריו וניסיתי לאחוז בכתפו וכל פעם שהצלחתי הוא תלש את אצבעותיי באגרסיביות.

התחלתי לרוץ אחריו בזמן שהוא התקרב אל המכונית שחנתה בחניון שלצד בניין הבית.
הוא בא להיכנס אל המכונית ״בבקשה יותם אל תעזוב אותי אתה כל מה שיש לי! אני אוהבת אותך בבקשה אל תלך!״ התחלתי לבכות מולו ולהתחנן שישאר, לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיו.

יותם סגר את דלת המכונית והתקרב אליי, נושף באפו עם עיניים כועסות.
הוא הדביק אותי לקיר החניון ״אני לא רוצה להיות איתך! אני לא רוצה לראות אותך! את ילדה קטנה ומפגרת ואני לא אוהב אותך״ הוא צעק עליי בלחישה רוטנת וכעוסה , יותם לא עזב את אחיזתו ממני וזה החל לכאוב.
״את רוצה עוד ׳מזכרת׳ שתזכיר לך שאת לא בן אדם טוב ושאת לא צריכה להתקיים? אני יכול לעשות את זה בשבילך!״ יותם הרים את ידו ולפני שהספקתי להגיד לו לעצור..
יותם החל לבעוט בי , בבטן , בגב הוא הוסיף גם חבטות בפנים , ברגליים. יותם גם שבר לי שיניים ופתח לי את הראש על האלספט הקר של החניון לצד המכונית שהוא התכוון להיכנס אליה ממקודם.

אני שוכבת על רצפת החניון מדממת ובוכה לרחמים ממנו ״בבקשה יותם, די...״ קשה לי להפסיק לבכות , אני רואה את שלולית הדם באמצע החניון והראייה שלי מתחילה להיות מטושטשת מרגע לרגע.

אחד השכנים נכנס לחניון ועצר את המכונית, נשמעה חריקה חזקה וטריקת דלת.
אני רואה זוג רגליים שרצות לכיווננו ויותם עומד לידי ובוכה.
״מה קרה לה?״ השכן בהלם ממני, שאני מוטלת על רצפת החניון מדממת וטבולה בשלולית הדם של עצמי.
יותם מזייף דמעות ומסביר לשכן שמישהו פרץ לנו הביתה ופירק אותי במכות והשאיר אותי כאן.
השכן השתתק ואני חשבתי שהוא האמין ליותם.
אני שומעת ברקע ״שלום משטרה..״ השכן מתרחק עם הטלפון הנייד ויותם מתכופף לעברי ולוחש ״את לא טובה מספיק ובחיים לא תהיי..״ 
השכן חוזר לכיווננו ומסביר שהמשטרה בדרך. השכן התיישב לצידי והרים את ראשי מרצפת החניון.
הגיעה המשטרה והשכן הלך להסביר את פניהם. שוטרים צועדים לכיווני ולכיוון יותם ״יותם גולדמן, אתה עצור ואתה מובל לחקירה על חשד לניסיון רצח״ 
אני רואה את יותם נאבק בשוטרים בעודי מדממת על רצפת החניון ובסופו של דבר השוטרים מכניעים אותו , הוא נכנס עם השוטרים לרכב המשטרה והם נעלמים מהמקום.
השכן הזמין אמבולנס בו זמנית והאמבלונס הגיע כמה דקות לאחר מכן..

התעוררתי בבית החולים רמבם בצפון לצד אימא ואבא שלא הפסיקו לבכות.
״יקירה שלי לא ידענו שזה מה שקורה אצלכם..״אבא ממרר בבכי כבד מלא בדמעות.
הם החזיקו את ידי ולא עזבו אותה לרגע..

הרופא נכנס ״שלום לגברת דנה גורן איך את מרגישה?״ הוא שאל לשלומי ולמרות זאת לא יכולתי לענות לו כי כאב לי לפתוח את שפתיי אחרי שיותם בעט בפנים שלי בכל כוחותיו. 
״הנזק חמור אך בר החלמה, שברים בצלעות, פתח בראש ועד כאן 15 תפרים בכל גופה, אני ממליץ שגם תגישו תביעה נגד בן הזוג ומשפחתו..״
הרופא אחז בידי ״תהיי חזקה דנה, לא מגיע לך כל הרע הזה״ הוא יצא מהחדר ונעלם.

צלצול הטלפון העיר אותי מהזיכרונות הכואבים 
״הלו?״ עניתי בקול חלוש ויבש
״היי דנל׳ה , זאת אימא מה שלומך?״ אימא מתקשרת לבדוק אם אני בסדר ואם אני לא פוגעת בעצמי.
״אני מחלימה , את יודעת..״
עניתי לה בתשישות נפשית , בדיכאון.
״טוב מאמיל׳ה אני עוד כמה דקות אצלך״ שמעתי את המכונית של אימא מתחת לבית ופתחתי את הדלת.

אימא חיבקה אותי חזק וליטפה את ראשי ״את כל כך יפה ילדה שלי״ היא נשקה למצחי.

גררתי את רגליי חזרה אל המרפסת והתיישבתי על אותו כיסא שישבתי לפני שאימא הגיעה והעירה אותי מהזיכרונות.

״דנה?״ אימא קראה בשמי שידעתי שהיא אומרת להגיד פה משהו חשוב.
״כן אימא?״ הסתכלתי עליה בזמן שהיא מתקרבת לעברי ונעמדת מולי.
״מה דעתך שנשרוף את החפצים שלו?״ היא שאלה אותי שאלה שלא חשבתי שהיא אי פעם תשאל, הופתעתי.
״האמת שאני בעד״ עניתי לה בחיוך קטן שלא נראה על פניי לפחות 4 חודשים מאז הלילה הארור ההוא..

נכנסנו לחצר וחפרנו בור עמוק, לבור זרקנו חפצים, חולצות , מכנסיים,בגדים תחתוניים, דיסקים, את הכיסא שלו, תמונות שלו כל מה שהיה שלו נזרק אל תוך הבור.
התחלתי לשפוך שמן על החפצים של יותם ואימא הביאה קופסת גפרורים מהמטבח.
״את מוכנה לפתוח דף חדש בחייך?״ שאלה ואני הנהנתי והרגשתי מוכנה , אימא הגישה לי את קופסת הגפרורים.
הוצאתי גפרור והסתכלתי עליו לשניות אחדות וידעתי שזה הגפרור שישנה את חיי לתמיד.
הדלקתי את הגפרור וזרקתי אותו לבור שבתכולתו היו החפצים של יותם ספוגים בשמן.
אני רואה את הכל עולה בלהבות גדולות ואימתניות. פחדתי לרגע , אימא חיבקה אותי והחלתי לבכות.
לא דמעות של עצב וכאב על כל ה׳מזכרות׳ שיותם השאיר עליי, אלא דמעות של שחרור שאותו בחור ארור לא יחזור לעולם אל חיי..