סיפורים עם מוסר השכל יהודי

בצעדים מתונים ובביטחון רב, עלה שליח המלך על גרם המדרגות שבאמצע השוק, סידר את שפמו ופתח את המגילה התחובה בשכם ידו והכריז בקול רם: "הקשיבו הקשיבו הודעה חשובה מאת המלך ירום הודו, בעוד חודש ימים מיום זה, יבוא המלך ופמלייתו לביקור בעירכם, עליכם מוטלת החובה והזכות להתכונן כראוי לביאתו".
תושבי העיר פתחו במחול מרוב שמחה, זה עתה שמעו בשורה מרנינה, המלך בכבודו ובעצמו יבוא לביקור בעיר!
עוד בטרם שקעה החמה, נשלחה הזמנת כבוד לנכבדי הקהילות להתכנס בבית ראש העיר, על מנת לדון בנושא בכובד ראש.
האסיפה התארכה וגלשה לשעות הקטנות של הלילה. כשבסיומה קם אחד מנכבדי המוזמנים וסיכם את מסקנותיה: "המבוגרים והצעירים ינקו ויסדרו את פני העיר. הילדים יכינו שלט חוצות שמכריז באותיות גדולות "יחי המלך" ואנשים מלומדים יכינו במיטב עיצוביהם את הבמה המלכותית".
קבוצת ילדי חמד שוחחו על הטיול השנתי המתקרב ובא, והנה שלומי הנקרא בפי כל "השובב של העיר" מתקרב לעברם בצעדים חפוזים. אחד הילדים שהבחין בנער המתקרב, הפטיר ואמר: "הנה השובב שלנו מגיע". בעודו מתקרב לכיוון הילדים, בחן השובב את צדדיו כמוודא שאין מאזינים לא רצויים שעלולים לשמוע את דבריו. "תקשיבו" פתח ואמר: "מחר, קצת אחרי שהמלך יכנס לעיר..."
למחרת תושבי העיר התכנסו ברחבה הגדולה של השוק. מנער ועד זקן התלבשו במלבושים סגנוניים כראוי לקבלת פני המלך. מיטב הנגנים נשכרו מהעיר הסמוכה, כל אחד וכלי נגינתו הוא. שטיח אדום המעוטר בצדדיו בעיטורי כסף, השתרע ממפתן הבימה עד המדרכה הנמצאת בקצה השני של הרחבה.
הכרכרה המלכותית עשתה את דרכה בנעימות בעת שנכנסה לעיר. והנה לפתע ללא התרעה מוקדמת נשלחו אבנים בזו אחר זו לעבר הכרכרה.
הכרכרה נעצרה בחריקת בלמים רועשים. "מה לעשות?" שאלו השומרים שהיו בקרבת המלך. לאחר מספר רגעים של שתיקה אמר המלך בטון שקול: "אנו נמשיך לעבר המעמד כאילו לא קרה מאום, ואחר כך נטפל בעניין בכובד ראש".
לאחר שהמלך סיים את דבריו הנפלאים. הכריזו כל התושבים שלוש פעמים "יחי המלך" בקול רעש אדיר שנשמע בכל רחבי העיר, עד שאפילו היה ניתן לשמוע את ההכרזה מהעיר הסמוכה. נפנוף קל לאות שלום שלח המלך לעבר הקהל בעת שנכנס למרכבתו. "נהג לעבר בית המלון" הורה המלך בהיבטו לעבר משרתו העגלון.
כעבור מספר שעות של תנומה, ניעור המלך ממנוחתו, וישב על הכורסה שניצבה במרפסת חדרו. היה ניתן להבחין בנוף המרהיב עין שנשקף בעת ששקה החמה. לאחר מספר דקות של הרהורים, פקד המלך למשרתו להביא תכף ומיד את מפקד המשטרה של העיר.
"כן אדוני המלך ירום הודו" אמר המפקד בחיל ורעדה. "בדרכי לכאן, נשלחו אבנים בזו אחר זו מאחד משולי הדרך שבכניסה לעיר. עליך לעצור את העבריינים ולהביאם למשפט" פקד המלך בעודו מתרומם מכורסתו ושב לחדרו המאובזר.
רץ המפקד לעבר תחנת המשטרה כל עוד נפשו בו. "שוטרים נכבדים" פתח ואמר: "זה עתה המלך ירום הודו, הטיל עלינו שליחות מיוחדת, אנו מוכרחים למצא את העבריינים שזרקו את אבנים היום לעבר הכרכרה של המלך. זהו צו מאת המלך, כולם מחויבים לצאת ולחפשם. אנו נצא עכשיו, נתחלק לקבוצות, וכל קבוצה תחפש באזור אחר". "כן אדוני המפקד" ענו השוטרים פה אחד.
ניתן לומר בפה מלא כי השוטרים חיפשו בכל מקום, הפכו כל פח ואבן, אך את העבריינים לא מצאו. בלית בררה חזרו השוטרים לתחנת המשטרה בידיים ריקניות.
בתחנת המשטרה דנו השוטרים שעה ארוכה כיצד למצוא את העבריינים בהקדם האפשרי.
אחד מין ההצעות שנתקבלו פה אחד בדיון, הוא לשלוח בלשים בדמות אזרחי למקומות שונים ברחבי העיר, ותפקידם יהיה להאזין לשיחות של אנשים, ולנסות לדלות קצה חוט שיביא קצת אור לפרשה.
באותו יום גמר אומר בליבו אחד הבלשים, להסתנן לבית הספר בלבוש עובד ניקיון, ולשמוע את אשר משוחחים הילדים.
צחוק קולני נשמע בקרב כותלי הכיתה. הילדים שהיו עסוקים בלהעביר חוויות מהמעשה השפל, לא חשו שהמנקה נכנס לכיתה ומקשיב לשיחתם.
הבלש שמח שמחה גדולה, זה עתה הזדמן לידיו כפרי בשל, לפענח מי הם ההעבריינים המבוקשים. הבלש המוכשר רשם את שמות הילדים בפנקסו, ויצא מהכיתה מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת.
עתה חשב בליבו, מפקד המשטרה יעלה אותי בדרגה גבוה יותר, ולא יהיה עוד שוטר בלש זוטר. שמח וטוב לב יצא משטח בית הספר והלך לכיוון תחנת המשטרה.
כבר באותו היום ניתנה פקודה לעצור את הילדים, ולהעבירם למשפט בעיר המלוכה. זמן קצר לאחר נתינת הפקודה, הצליחו השוטרים המיומנים לאסוף את הילדים שהיו שותפים למעשה. הילדים נכנסו לכרכרה שחורה המיועדת למורדים במלכות.
קול בכי חונק נשמע מתוך הכרכרה. הדבר היה מצמרר בעליל, חשבו ההורים אולי בכי הילדים יציל את המצב, אך הדבר לא הועיל והבכי נפל על אוזניים ערלות. השוטרים החלו להאיץ בסוסים, והסוסים פתחו במרוצה, בהשירם שובל אבק סמיך על הנותרים מאחור.
ההורים הנבוכים לא ידעו את נפשם מרוב צער. דומה היה שהמלך לא חס על כעסו, והולך למצות את הדין על אף שמדובר בילדים.
ההורים שלא ידעו על מה בניהם מואשמים, החליטו לשכור סנגור בכסף רב, שיברר ויבדוק על מה הילדים נאשמים, וכן באם אפשר עוד להציל את המצב.
בתחילה סירב הסנגור לקבל את התיק באומרו: "הילדים הודו, המלך כועס, גזר הדין ברור, ואין בידי להועיל. אם יהיה סנגור במשפט ולא אצליח, אזי אאבד את שמי הטוב ובזה איני חפץ".
לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, ולאחר שקיבל מקדמה סכום גדול של כסף, שלא מבייש להתחיל איתו עסק חדש ופורה, למקרה שלא יצליח במשפט, ויאבד את שמו הטוב. הסכים הסנגור לייצג את התיק במשפט, בתקווה שגם אם לא יצליח להוציא את הילדים מכל אשמה, יוכל להפחית את עונשם לזמן מאסר קצר יותר.
לאחר כמה ימים, בא הסנגור לבתי הילדים על מנת לאסוף ראיות שלדעתו עלולות לעזור ולקדם את המשפט לטובת הילדים.
"ובכן" פתח ואמר הסנגור: "הילדים מואשמים בבגידה במלכות. וכפי שידוע לכם, דינו של בוגד במלכות הוא מאסר עולם! עלי לחשוב על רעיון מקורי אשר יהפוך את הדין לטובה. בעוד עשר ימים יהיה המשפט בעיר הבירה, הנכם מחויבים להיות נכוחים בזמן המשפט".
אבל כבד הושלך על משפחות הילדים. ההורים המאוכזבים לא היה בידם ברירה, אלא להמתין בקוצר רוח למשפט הקשה.

יום המשפט הגיע. הורי הילדים הגיעו לאולם המשפט ותפסו את מקומם, גם הקטגור והסנגור נגשו לתפוס את מקומם. השופט נכנס לאולם בצעדים מדודים ישר לכיסאו.
"תיק מספר 1457" נשמע הכרזה מפי השופט. "הנה התיק אדוני השופט" אמר מזכירו האישי של השופט, בעת שהניחו על שולחן השופט.
בכי ההורים נשמע לשופט, והשופט נאלץ לתת להורים להירגע כמעה, בטרם התחיל בדיון.
לאחר שההורים נרגעו קצת מבכיים, ביקש השופט מהקטגור להשמיע בפניו, במה הילדים נאשמים.
קם הקטגור ואמר: "אדוני השופט, קבוצת ילדים זו, השליכה אבנים לעבר הכרכרה של מלך ירום הודו, בשעה שהמלך נכנס עם פמלייתו לעיר, ואף גרמו לנזק לאחד הסוסים. ולכן אני מבקש מכבוד השופט, למצות את הדין הראוי למורדים במלכות, על מנת שישמעו ויראו מה עונשם של מי שמנסה לפגוע במלכות, ואפילו שמדובר בילדים".
קול בכיים של ההורים גבר בעת שנשא הקטגור את כתב האישום. היה ניתן למשש את התסכול שחשו ההורים הנבוכים.
השופט נתן להורי הילדים להירגע זמן מה, ולאחר מכן פנה לעבר קבוצת הילדים, שהיו מסוגרים בבימת הנאשמים ושאלם: "האם אתם מודים במעשה הנפשע?"
"כן, ואנו מתחרטים על המעשה" ענו הילדים בקול בכי השפוך צער ועוגמת נפש.
וכאן פנה השופט לסנגור לשאת את דבריו.
"כבוד השופט" אמר הסנגור. "יש הבדל בין מעשה בגידה למעשה קונדס. אין ספק שהמעשה ראוי לגינוי, אך אין הוא נובע מתוך רוע לב, אלא המעשה נעשה בדרך השובבות. ולכן אני מבקש מכבוד השופט לחוס על הילדים, ויש לפטורם בעונש קל".
"איך תוכל להוכיח שבאמת הילדים עשו את המעשה מתוך שובבות, ולא מחוסר רוע לב?" שאל השופט בכובד ראש.
"לאחר עבודה מאומצת, מצאתי ראיות חותכות שהילדים פעלו מתוך שובבות, ולא מתוך שנאה למלך" אמר הסנגור בתשובה נחרצת.
ובלא אומר דברים ניגש לפתוח את הרשמקול, שבו נשמע אחד הילדים המלווה בהוריו, צועק מכל הלב "יחי המלך".
לאחר מכן הוציא הסנגור עוד ועוד קלטות, שבהם נשמעים שאר הילדים, שהם צועקים מכל הלב "יחי המלך", וביניהם נשמע גם כן קולו של הילד השובב.
וכאן עצר הסנגור את הקלטת הרשמקול ואמר לשופט בנחרצות: "כפי שכבוד השופט שמע, כל הילדים הכריזו "יחי המלך" מכל הלב, וקיבלו עליהם את מלכותו של המלך, תיכף לאחר המעשה השפל. ומראיות אלו ניתן להבחין שהמעשה נעשה, רק מתוך מעשה קונדס ולא משנא למלך".
מחיאות כפיים סוערות נשמעו בחלל בית המשפט, בסיום דבריו של הסנגור. היה ניתן לחוש בראיות הנחרצות שהביא הסנגור לשופט, שהם עלולים לחרוץ את הדין.
והנה לפתע, קם הקטגור ואמר לשופט: "חושבני שהפעם הצדק עם ידידי הסנגור".

כל ההורים היו המומים לשמע דברי הקטגור. הרי לא מזמן, אמר לשופט הוא בעצמו את כתב האישום, והנה לאחר הראיות של הסנגור, הקטגור מתהפך, והופך להיות לטובת הילדים.

מחיאות הכפיים התחזקו לאחר שאמר הקטגור את דבריו.
השופט יצא לחדרו על מנת לחשוב כיצד לפסוק הדין. מצד אחד נעשה כאן בגידה במלכות, ואם לא יינתן העונש הראוי, הדבר עלול לגרום לעוד פרצות. מצד שני הסנגור הביא ראיות נחרצות, שהילדים לא עשו את המעשה משנא, אלא מתוך שובבות.
לאחר כמחצית השעה, נכנס השופט לאולם בית המשפט. שקט ישתרר באולם בעת שנכנס השופט והתקדם לשולחנו. השופט הוריד את משקפיו הממוסגרות על עיניו, והחל לקרא את פסק הדין:
"לאחר התלבטות קשה ולאור הראיות שהביא הסנגור הנני פוסק את הדין שהילדים עשו את המעשה לא מתוך שנאה. הילדים משוחררים מכל אשמה".
שמחה גדולה אחזה בקהל המשתתפים באולם. הסנגור הורם על הכתפיים וההורים החלו ללחוץ את ידו של הסנגור ואף חלק מהקהל אף החל לרקוד מרוב שמחה.
סוף
מוסר השכל
לפי משל זה נבין היטב את הגמרא (שבת קיט, ב.) "אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה 'אמן יהא שמיה רבה מברך' בכל כחו קורעין לו גזר דינו וכו'. רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו וכו'. אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן וכו'".
הדברים קשים להבנה - הרי חטא בעבודה זרה, וזה מראה על בגידה בה', אם כן מדוע מוחלין לו בזה שעונה בכל כחו? וכן אותה שאלה נשאלת: מדוע קורעין לו גזר דינו ופותחים לו את שערי גן עדן?
אולם לפי מה שספרנו - הדבר מובן...
מי שעונה 'אמן' בכל כחו הוא בעצם מוכיח שלמרות שעבר פעם על עבירה, אין הדבר היה בגלל שלא אהב את ה', אלא בגלל שלרגע לא הייתה אימתו ופחדו עליו. אבל בפנימיותו הוא היה ותמיד יהיה אוהב ה'. ולכן פותחים לו את שערי גן עדן.

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

• הקלמנטינה קוראים לך מיכל אני אומר במחשבתי
0 29/07/2013 | vaella

• אפקט הפרפר במאמר זה יסופר על כל מה שאתם רוצים לדעת על אפקט...
0 30/07/2013 | איוויהרן

מה דעתך על סיפורים עם מוסר השכל יהודי ?
תגובתך: נא להקליד את תגובתך
כתובת אתר:	//:HTTP
שם:	נא להכניס שם	אימייל :	קבלת תגובות לאימייל