11.00 בבוקר, שאול ומשה חזרו למשרד, ביחידה המרכזית בדיזנגוף 220, הבניין היה ריק מאדם מלבד קצין תורן, וסמל תורן, בטח כולם שם, שאול חשב. הם חצו את המסדרון נכנסו למשרד וסגרו את הדלת. שאול הסתכל על משה והיה לו את הרצון להגיד משהו, לא משנה מה, העיקר לשבור את השקט. הם  התיישבו על הכיסאות כשרגליהם מורמות על השולחן, עצמו את עיניהם וניסו לברר עם עצמם איך לעזאזל הם יצליחו לחזור לשגרה. שאול נשף נשיפה ארוכה, פקח את עיניו, ובאותו רגע הוא ידע, הוא ידע שמאותו יום הוא לא יחזור לעצמו, אותה חוויה גדולה אליו. הוא הסתכל על משה, על הבגדים המוכתמים מדם, ועל סוליות הנעלים, אותם סוליות שבעל כורחם הביאו את הזירה למשרד כתזכורת אכזרית, ומוחשית לנעשה לפני שעתיים. והריח, הריח שמזכיר את חגיגות יום העצמאות, נדבק לבגדיהם ולא עזב אותם, הוא הניח את ראשו על השולחן כשידיו משמשות כמעין כרית וחל לבכות, הוא בכה על כול האנשים שאיבדו ברגע אחד את חייהם, ובעיקר, הוא בכה על עצמו.

 08.00 בבוקר כהרגלו מידי בוקר שאול הכין לעצמו קפה שחור חזק, בלי סוכר, התיישב ליד השולחן שהיה ממוקם מול החלון המשקיף על רחוב דיזנגוף, והחל לעבור על תיקי המעצר של היום הקודם, משה ניכנס למשרד כשהוא שורק נעימה לא מזוהה. הוא הסתכל על שאול ואמר לו שהיום הם חייבים לדפוק את אבו סייף הבן זונה הזה, לא יתכן, הוא אמר לו, שאבו סייף ימשיך למכור סמים במתחם שלו ביפו, אתה צודק שאול ענה לו והמשיך לעבור על הניירת שהוא שנא כול כך. שאול היה יותר איש של שטח, לפני שהוא הגיע ליחידה המרכזית,שאול היה למשך שלוש שנים איש ימ"מ. ביחידה לא היה ניירת, היה רק תכלס בשטח, יש איש רע אז הורגים אותו בלי שום מצפון או מוסר, הדברים השתנו כאשר נולדה לשאול ילדה, אז הוא הבין שהוא צריך משהו רגוע יותר עם פחות סיכונים, וביקש העברה ליחידה המרכזית בתל אביב
 כמה צוותים צריך בשביל לתפוס את אבו-סייף שאל שאול, חמישה ענה משה כשהוא מסתכל על המפה מנסה למקם את הצוותים מסביב למתחם.

באותו זמן, סלאח עמד בסמוך לתחנת האוטובוס, הוא ידע שבשעות הבוקר האוטובוס עמוס בנוסעים העושים את דרכם לעבודה. סלאח הסתכל סביבו, וראה אישה מבוגרת שישבה על הספסל בתחנת האוטובוס כשלצידה שני סלים מלאים בקניות, הוא התקרב אליה כדי שהוא יוכל להריח את הריח הטרי של הדגים המעושנים שבצבצו מהסל, ואת ריח הנענע הטריה, סלאח נעמד ליד אותה אישה זקנה וניזכר באימו שלא ידעה מה בנה עומד לעשות, הוא ראה בעיני רוחו איך היא מבשלת את ארוחת הצהריים, וריח המטעמים אופף את הבית. מחשבתו נקטעה כאשר קו 5 עצר בתחנת האוטובוס, סאלח שלא רצה למשוך אליו תשומת לב מיותרת חיכה בסבלנות לטורו כדי לעלות לאוטובוס כשטורו הגיע הוא עלה לאוטובוס, שילם חמישה שקלים וחיפש מקום ישיבה.
 
 
קודם לכן רינת עלתה על האוטובוס באבן גבירול כשהיא סורקת בעיניה את האוטובוס למקום ישיבה, למזלה אחת הנוסעות הבינה שהיא טעתה ושהיא חייבת לרדת בתחנה, היא קמה ממושבה כשהיא צועקת, נהג, נהג עצור אני חייבת לרדת בתחנה, אחריה במין סולידריות  שאר חברי האוטובוס צעקו לנהג לעצור את האוטובוס. רינת התיישבה ליד החלון, הסתכלה בשעון, השעה הייתה שמונה וחצי, מה שסימן לה שהיא הולכת לאחר לעבודה. רינת אהבה את הנסיעה באוטובוס, היא חשבה שנסיעה באוטובוס זו נסיעה בטוחה ונוחה בנוסף לא צריך לבזבז זמן יקר בחיפוש אחר חניה, ליד רינת ישבה אישה שלדעת רינת הייתה בת 40, היא לבשה שמלה פרחונית וקראה ספר על הכנה ללידה, מה שעורר אצל רינת קנאה למה לאותה אישה כן והיא לא. בספסל האחורי של האוטובוס ישבו חבורת נערים שעשו את דרכם לבית הספר,  הם צחקו בקולי קולות מבלי לשים לב לסובבים אותם. כנראה שאותם צחקוקים עצבנו את הזוג המבוגר שישב מלפני רינת, האיש המבוגר הסתכל על אשתו ואמר לה שאולי החוליגנים מאחורה ישתקו כבר. רינת צחקה לעצמה וחשבה שהסיטואציה הזו מאוד משעשעת ושהיא מאוד מקווה שבעוד 35 שנה היא ובעלה רוני לא יהפכו לאותו זוג מורמר שיושב מלפניה. רינת הסתכלה מהחלון ושמה לב שעוד שתי תחנות היא צריכה לרדת, האוטובוס עצר.

סלאח שילם חמישה שקלים ועשה את דרכו לכוון אמצע האוטובוס, שוב עצירה, האישה עם השמלה הפרחונית קמה ממקומה, ירדה מהאוטובוס ונבלעה בהמון. סלאח ניצל הזדמנות זו והתיישב ליד רינת. למה הוא בחר לשבת דווקא ליידי רינת חשבה לעצמה, טוב לא נורא גם ככה אני יורדת בתחנה הקרובה. האישה עם הסלים התיישבה בספסל אשר היה ממוקם כשלושה מקומות לפני סלאח לאחר שאיזה בחור צעיר פינה את מקומו בשבילה.
סלאח הסתכל על נוסעי האוטובוס ולרגע אחד הוא הרגיש שכולם מסתכלים אליו, שכולם יודעים מה הוא עומד לעשות, הוא היה צריך להירגע, אבל איך? הוא החל להרגיש לחץ בחזה כאילו שמוחצים אותו מלפנים ומאחור במלחציים, הוא לא יחל לנשום. האם הוא עושה את הדבר הנכון? האם הוא באמת חשב על המעשה שהוא עומד לעשות עד הסוף? אני לא יודע את התשובה וגם  סלאח באותו רגע לא ידע את התשובה, אך הוא ידע דבר אחד שאין מקום לספקות שאין מקום לחרטה, הרבה דברים מונחים על כתפיו, הכסף למשפחה, הכבוד ובמיוחד מה יקרה לו ולבני משפחתו עם הוא לא יבצעה את המשימה. סלאח התרומם הסתכל על האישה הזקנה עם הסלים, נשם נשימה  עמוקה ואחריה צעקה, אללה ואכבר.

כמה צוותים צריך בשביל לתפוס את אבו-סייף שאל שאול, חמישה ענה משה כשהוא מסתכל על המפה מנסה למקם את הצוותים מסביב למתחם.  מזה הרעש הזה, שאול פתח את הדלת ושאל את אחד השוטרים מה קרה, היה פיגוע בצומת אסתר המלכה דיזנגוף ענה לו השוטר, שאול ומשה רצו לאסקורט הפעילו את הסירנה ויצאו לכיוון הפיגוע, שאול דרך את נשקו והוציא את חצי גופו מהחלון כשהוא סורק את הרחוב דרך הכוונת של האקדח, המחשבה הראשונה של שאול הייתה שיש מחבל שיורה בעוברים ושבים ברחוב, שאול הרגיש את האדרנלין ממלא את גופו, הוא היה מוכן להרוג . מרחוק העשן היתמר למעלה וככול שהרכב התקרב, כך הוא הבין יותר את גודל הפיגוע, המכונית נעצרה תוך כדי ששאול מכניס את עצמו לרכב כשהוא פורק את נשקו, שאול הסתכל על משה ואמר, כוס אמק מה עשו לנו. הם יצאו מהרכב ורצו לכוון האוטובוס לא היה להם זמן לחשוב, לא היה להם זמן להרגיש, כמו מכונות משומנות, הם עברו בין שברי האוטובוס ופינו את הפצועים, שום דבר לא יחל להכין אותם לאותם המראות. לאט, לאט עוד כוחות הצלה הגיעו לזירה, שאול ומשה סיימו את תפקידם, בדרך חזרה לתחנה שאול חשב על אותם גברים ונשים שאיבדו את יקיריהם, הוא כול כך רצה לשכוח את אותם המראות, שהוא החל להריץ בראש את רצף האירועים שלב אחר שלב כדי לבדוק עם עצמו איך הוא פעל. אילו דברים הוא היה יכול לעשות אחרת. ואיך הוא יפעל בפיגוע הבא, הוא חשב על התחקיר אירוע. באותו יום, הוא התוודע לצד נוסף באדם. באותו יום הוא למד  עד כמה הוא בעצם חסר אונים. ב 11.00 בבוקר, שאול ומשה חזרו למשרד, ביחידה המרכזית בדיזנגוף 220, הבניין היה ריק מאדם מלבד קצין תורן, וסמל תורן, בטח כולם שם, שאול חשב.