לשוב הביתה
 
מאז שנולדתי עשיתי להורים שלי בעיות.
אומרים שכשאדם נולד צריכים לבכות. אולי הדמעות יועילו לו לעבור את הפרוזדור בשלום.
איזה עולם הפוך.
התמונה שילחה בי מבטים משפדים, עצם היותה תלויה על הקיר בזוית ישרה כל כך העיקה
על ליבי. המסגרת סביבה שיוותה לה מראה מכובד. התמונה על הקיר מחבבת כנראה את
אותה  המסגרת, התואמת לה להפליא.
מבטה כאלו קורא את מחשבותיי נזף בי בחומרה "אני בתוך המסגרת ואתה? איפה אתה?
עושה בעיות בחור הא?"
הרוח הביעה את מחאותיה בקול.
נהיה לי קר, הלב שלי שונא מסגרת, לא רוצה להיות מרובע כמו כולם.
הכול משתבש לי כשמצמידים את אותה מסגרת איומה לדמות שלי.
 
הרוח משתוללת בחוץ עושה ככל העולה על רוחה. מעיפה גרגירים משילה בדבקות עלים מן
העצים. מרקדת ברחובות ובבתים. והעיקר חופשיה היא לנפשה.
מלמלתי אליה בלב הולם את משאלתי  "אלך לי לאן שתישאני הרוח.
לא אשוב עוד אל אותה מסגרת חונקת."
החלון נטרק בעוצמה נצמד גם הוא למסגרתו וממאן להיפתח.
האם טוב הוא לעולם הימצאותה של רוח שובבה מנשבת? או שמא רק הרס וחורבן היא  
מותירה מאחריה?
שאלתי נותרה ללא מענה.
 
האוטובוס התנשף במעלה ההר. נעצר בחריקה מול תחנת האוטובוס המיושנת.
"נו כבר אתה עולה בחור?, מה קרה לך? אם כך אתה נראה כשאתה צעיר אני לא מקנא
בך כשתהיה מבוגר. איך אומרים אצלכם הדתיים? "אל תשליכני לעת זקנה" אם תשמע לי
בחור כדאי לך להתפלל על זה כבר מעכשיו.
המטבעות מיהרו לחמוק מידו. לעבר היד המגוידת של הנהג.
נשגב מבינתו מה הנאה מצאו להם בני האדם להביע את מחשבותיהן האוויליות בקול? 
נו מילא. לפחות ימהר לתפוס מקום פנוי.
בחור ישיבה עם כובע רחב במיוחד ישב שם כמי שממתין לשפוך את ליבו בפני מישהו.
הוא עבר על פניו תר אחר מקום שקט. אין לו עצבים לדיבורים עם יצורים מהסוג הזה.
הוא בורח מהם והם רודפים אחריו, עלוקות ממש. מבחיל לחשוב שהיה חלק מהם עד לפני
כמה חודשים.
מכנסי הג'ינס שלו. משופשפים כדבעי. החולצה אדומה מבהיקה מכריזה על זהות בעליה.
הבלורית הבהירה שהספיק לגדל והחיוך המחוצף המתריס השלים את המראה.
רק כיפה קטנה נותרה על ראשו מזכרת לעבר הקרוע.
נו מילא הכיס שלו די רחב לשמש לה מחסה בשעת הדחק.
צחוק חלול מעורב בדמעותיה של אמא איים לפרוץ החוצה הוא החניק אותו ברגע האחרון.
רק יבבה חנוקה פילסה לה את דרכה החוצה.
הוא לא ייתן לזה לקרות.
צרור דפים של הבחור השחור ההוא צנחה למרגלותיו. הוא התכופף להרים את אותם דפים.
סתם מתוך סקרנות,
מעניין מי יודע לכתוב יפה יותר הבחור הזה או הכובע שלו?.
 
אליך בחור יקר!
ליבי מבין את הצורך הנואש שלך למצוא זהות עצמית,
החיפוש אחר האני האמיתי,
חיפוש המענה לשאלות הקיום - מה המהות שלי? למה באתי לעולם? מה התפקיד שלי?
הרצון הכן למצוא את המקום הנכון שלך פה בעולם,
להאמין שהמקום הזה שייך רק לך ואף אחד לא יוכל למלא את המשבצת הזו שלך,
של נשמתך.
להאמין שיש לך משמעות,
שאתה לא עוד אחד מתוך מיליוני אנשים אלא יצירה יחודית בעלת ערך עליון.
הרוח החופשיה ההיא חטפה לו את הדפים מהיד.
הוא הרים את העיניים. מבטיהם הצטלבו.
"אתה קורא מחשבות??" מאיפה אתה מכיר אותי?"
"אותך אני באמת לא מכיר. אבל את עצמי מכיר ועוד איך מכיר".
"את עצמך, מה פתאום? תסתכל על עצמך איך אתה נראה.
שחור בעניים. זה מה שאני רואה."
"אתה בבואה של עצמי בשנים הנוראות ביותר בחיי.,
"אתה מסקרן אותי אולי תגלה לי מי אתה?"
"שמע סיפור."
אני רוני, עד לפני שנה הייתי נראה בדיוק כמוך, העתק מושלם. עם חיוך גדול מתריס,
ואותו ריק גדול בעיניים ותהום פעורה בלב.
אני הבכור במשפחה ברוכת ילדים.
מעולם לא זכיתי להכיר את אבי. הוא נפטר כשהייתי בן שנה.
אמי היא אישה עדינה ושברירית. בקושי הצליחה לכלכל אותנו הילדים.
שרדנו ובקושי.
הייתי ילד מרדן. הסבתי לאימי הרבה צער, היא הייתה בוכה הרבה, ומאוד כאב לי על כך.
מהר מאוד נגררתי לחברת נערים פוחזים, הם השפיעו עלי עד שהלב שלי הפך לאבן.
ושוב לא הציקו לי דמעותיה של אמי. 
מידי יום הייתי יורד לחברים הקלוקלים קונה סיגריות ונגרר אחריהם להופעות מטופשות
אל תוך הלילה.
מהר מאוד נותרתי ללא פרוטה בכיס.
היצר בער בתוכי.
אומרים שהאדם אינו יכול לכבול את יצרו בשעת הניסיון.
עליו לעמול כל חייו להתמודד מולו.
כדי שבשעה שהניסיון יעמוד לנגד עיניו הוא יכניע אותו וינצח.
אני לא הייתי כזה.
היצר גרר אותי לשבעת מדורי גהנום.
 
לילה. השעה שלוש. כל בני הבית נמים את שנתם.
אני שוכב בעיניים פקוחות על המיטה החורקת.
לפתע הבליחה בי מחשבה,
אין לי אפילו לא שקל אחד לבלות מחר. הסיגריות, מה יהא עליהן?.
רעיונות רבים עלו במוחי. חשבתי לצאת לסיבוב, להיכנס לאיזה חנות מזדמנת ולרוקן קופה.
אבל, אני פחדן. לא רוצה להתעסק עם משטרה. בית סוהר וכל זה.
הפתרון נמצא מהר מכפי שחשבתי.
זינקתי מהמיטה. היא חרקה נזעמת על תוכניותי.
שילחתי אליה מבט שאומר:  אין לי מה להפסיד, ועזבתי את החדר.  
התגנבתי לחדרה של אמי, נזהר שלא להעירה. שלפתי שטר של מאה ש"ח וחזרתי לשון.
מחר יהיה עוד יום של בילויים. כסף לסיגריות – יש ויש.
וכך. מדי לילה הייתי נכנס לחדרה של אמי לוקח שטר וחוזר למיטה.
המצב הכלכלי בבית החמיר. אחי רעבו ללחם.
תקופה ארוכה משפחתי חיה בצמצום כמעט בלתי אפשרי.
ויום אחד הם הופיעו. נקיפות המצפון. דוקרות כמדקרות חרב ולא נותנות מנוח.
הן באות ללא הזמנה לאדם, וברגע של חולשה תובעות את שלהן.
אצלי הן הופיעו בעוצמה. "אם לא היית לוקח מדי לילה את השטר היה לאחים שלך מה
לאכול. תתבייש לך לאן הגעת? ברייה שפילה שכמוך." והן צדקו ועוד איך.
החלטתי לעשות מעשה.
פניתי לאמי בפנים מושפלות.וביקשתי לדבר איתה.
היא, שלא הורגלה לראות את מבטי תקוע ברצפה. הניחה יד על כתפי  ואמרה.
"רוני, ילד שלי. אני תמיד שמחה לדבר איתך. ואתה יודע את זה."
"כן." אמרתי. "רק רציתי לבקש סליחה."
אמי שתקה, והביטה בי במבט מתפלא.
הרמתי את פני אל אמי. קמטים כה רבים היו על פניה.
אלו שאני במו ידי חרצתי בבשרה במעשי.
רחמים מילאו את ליבי.
 שוב הם הופיעו, נקיפות המצפון,דוקרות הפעם יותר מתמיד.
לועגות לי בקולן "סליחה? על איזה מעשה משובה מבין מכלול הנזקים שגרמת אתה מעוניין
לבקש?."
"רוני? " שמעתי את קולה של אמי כמו מתוך חלום.
החיוך המתריס שב להופיע על פני.
"אני לא מצטער על שום דבר. רק על דבר אחד."
"ומהו בן יקר שלי?",
"אאא.... אני הייתי צריך כסף לסיגריות אז כל לילה לקחתי לך שטר של מאה שקל מהארנק,
"אני יודע שהמצב לא פשוט ומבקש סליחה. האם תסלחי לי?."
זהו עשיתי את זה.
הבטתי בחשש באמי. והופתעתי.
אמי חייכה והקמטים בפניה נעלמו לפתע.
"באמת, רוני שלי, אתה חושב שאפשר להעלים דברים מלב של אמא?"
כל לילה הנחתי שם שטר בשבילך, ובבוקר הייתי בודקת שלקחת אותו.
כל פעם שהוא היה חסר בארנק הייתי יודעת שאתה זקוק לי.
ושעוד תשוב הביתה, רוני שלי. אל אמא. 
ומאז, שבתי הביתה.
הגשם החל לרדת בעוצמה. יבבתי שם כתינוק בן יומו.
הרוח המשתוללת בחוץ עושה ככל העולה על רוחה. משילה בדבקות עלים מן העצים.
ומותירה אותם ערומים.
אחזיק חזק בעץ האיתן, לא אתן לה, לרוח לנתק אותי מהשורשים.