הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
סיפור_קצר

רק תקשיבי/... סיפור קצר


הם היו החברים הכי טובים ,עד ש...
© כל זכויות הכתיבה שמורות.
 אין להעתיק או לשכפל את הכתוב
 
              רק תקשיבי... אינך צריכה לענות/ מאת יעל פנקס
 
   תשע שנים שהיא רוצה להגיד לה את זה. תשע שנים מאז שהוטלה האבן,אשר ריסקה באחת את חלקת חייהם המשותפת. אותה אבן, שקעה בתוכה וכוסתה במי-הזמן. אדוותיה יצרו הֶדֵי כעס, עד שנעלמו. ירוֹקֶת כיסתה אותם. ורגשות שחוותה בטרם,נארזו במזוודה עמוסה וסגורה,שנטמנה עמוק בין קפלי זיכרונה.
אבל צלצול הטלפון של אתמול, כמו הציף את האבן  הכבדה,המזוודה התבקעה, וכל הרגשות התפרצו ועלו מעלה,מסעירות שוב את בריכת ימיה השלווים.
 
הם  היו החברים הכי טובים. עשרים ואחת שנים בילו יחד בטיולים, פיקניקים ושיחות אל תוך נבכי הנשמה,שנמשכו אל תוך הלילה. כמו בלילה שביקרו אצלם, ובשעות הקטנות התגלגלה השיחה לחוויותיו של צביק'ה  ממלחמת "יום הכיפורים". גם יורם בעלה סיפר על החוויות שלו. שתיהן ישבו מרותקות. פעם ראשונה  נחשפו לחוויות המלחמה האמיתיות ביותר של בעליהן,שדחקו לתוכם בהיותם לוחמים צעירים,מדביקים עליהן תוויות שתיקה רועמת.   בצימאון לחלוק, לשפוך כעס ומרירות צבורה שלא ידעה פורקן זה זמן רב, דברו את ליבם . סיפרו סיפורי הקרבה, מקומות, רגשות ודילמות-קרב. בגילוי לב נדיר באופיו נחשפו,מחזירים ומחיים את עברם באחוות לוחמים. אווירת  מיזוג ריחפה בחלל החדר בין שני הזוגות באותו לילה, שנמשך עד לשעות הקטנות. בהחלטת מבט עיניים ובשתיקה , התחייבו להמשיך ולהיפגש .
בטיול המשותף ב"סוכות" לכינרת, ליד שפך הירדן, באוהל על החוף. צביק'ה,  בעלה של אורנה ,ניגן בגיטרה שלו.  הם שרו יחד, כשמעליהם השמיים כשמיכה מהאגדות מעוטרת כוכבים, שמלתה של פיית האושר.  היא חשה אז את מטה האושר נוגע בראשה- ליבה  התרחב. ידעה שעם חברים כאלה לעולם לא תמצא לבדה .יורם והיא הרגישו עם אורנה וצביק'ה מחוברים כנשמה אחת, ועם הזמן הפכו הבילויים המשותפים ב"סוכות" למסורת. בכל שנה בזמן הזה בילו בכינרת. בהתחלה לבד, שני זוגות צעירים,אח"כ עם הילדים שנולדו. בדרך חזרה נהגו לעבור בכפר יחזקאל,  ולהתכבד בשמנת מעשה ידיה של אימו של יורם .
הם  נישאו שבועיים לפניהם, ילדו ילדים כמותם, ובנו  איתם היסטוריה משותפת רצופת חוויות. הם  ליוו אלו את אלו בימי "אֶבֶל" ובשמחה, חולקים  ותומכים כאחים.
היא  לא יכלה לשכוח את הנסיעה של שתיהן ללונדון.  אורנה והיא בלעו שם תרבות . היו יוצאות בכל בוקר מלאות עזוז, מוכנות לקלוט חוויות מהרחוב המסוגנן אחרת, מהגלריות, ומהמוזיאונים. בדרך "התנפלנו" על מסעדות ובתי קפה, חולקות התרשמות,ומבקעות בטנן בצחוק נטול רסן, שותפות לשחרור המוחלט שנטלו לעצמן. באותו טיול , ללא הבעלים והילדים,התקרבו  זו לזו יותר מתמיד, ואחרי שחזרו ממנו לא יכלו שלא לפתוח את הבוקר ללא שיחת טלפון של "מה נשמע" סתמי, עטוף ברגש חם, ולו כדי לגבור על הנתק הפיזי ביניהן.
 
      איך יכלו?! איך בשעת השבר הגדול,במצוקה הנוראית של יורם ושלה, בחרו לשבת על הגדר? נכון קשה לנקוט עמדה ולקחת צד,כי היו קרובים מדיי לשניהם, אבל לפחות  יכלו  להיות זמינים, לשמר את התמיכה הנפשית, להאזין... . הם הכירו שנים כה רבות, איך האמינה לשקרים שסיפר יורם עליה!? כלל לא עלה בדעתה לשמוע את הצד שלה בעיניין. וברגע שהתוודעו לקרע בנשואים שלהם, בחרו  להתרחק כמוקשי נחש.
פעם אחת בלבד בקשה מהם עזרה. בקשה מצביק'ה שידבר עם יורם שיעזוב את הבית, כי האווירה בבית הייתה הרסנית ובלתי נסבלת לילדים. התשובה החמקנית של צביק'ה שסירב בתואנות שונות ולא רציניות., הותירה בה משקע של עלבון, האכזבה ,והכעס שנדחסו גם הם למזוודת הרגשות המובלעים.
 הם לא ידעו על הערב שהוכתה, גם לא על המעשים  והמילים שהוטחו על מנת להכאיב, ולערער אותה. אפילו על השתיקות המתישות לא ידעו. אפה הייתה אז?... . מאוחדים היו היא וצביק'ה בעלה, לא להאזין ולא להתערב. הם בחרו לאטום את עיניהם ואוזניהם,לא להבחין, לא לנקוט צעד , אפילו לא לעזור לילדים... .
במבחן החברות שערכה להם, נכשלו ואכזיבו.  בחרו בדרך הקלה- להתרחק ,ונתק עצמם מימנה. לעצמה הרהרה רבות בנושא. כמה הכול יכול היה להיות אחרת,לו  הראו  מעט רצון טוב,קירבה והתחשבות בילדים הקרועים. הם יכלו לקחת חלק בהרגעת הרוחות, יכלו למתן את הקושי אם היו ניצבים לצידם, והיו מיישמים "נאמנות חברית". אך הם בחרו בדרך הקלה-להעלם ברגעים שנדרשו.
הנתק נמשך שנים, ורגשות האכזבה הוטמנו עמוק במזוודת הכאב. אמנם ראתה אותם בכמה אירועי שמחה ובכמה אירועי אבלות, אך התעלמה מהם-כמותם מימנה.
 
לפני שלוש שנים נפגשה עם אורנה במקרה בשער בית החולים.  שתיהן נותרו נטועות במקומן. על פניה  של אורנה נכרו סימני  לחץ שהמפגש ביניהן עורר. אמרה משהו שאינה סולחת לעצמה על שלא הגיעה ללוויה של אחיה ,מתעלמת לחלוטין מתקופת הפרידה שלה מיורם, הגרוש שלה היום. היא מצדה בטלה זאת באי מתן חשיבות לכך..
 אורנה גם לא הייתה איתה, כשיורם הגיש נגדה תלונה במשטרה ביום הלוויה של אחיה. גם לא ידעה על השוטרים שהגיעו לערוך חיפוש בביתה, ביום הלוויה.  אפילו לא יכלה לספר לה,  כשאביה גסס, וישבה כל הלילה לצד מיטתו לבד, עם עצמה- בוחנת את נשימות גסיסת אביה. יורם סירב לקחת את בנם שנפצע לקופת חולים, וכמה נזקקה אז לתמיכתה... .
 דברים  רבים לא סיפרה לה. אבל היום  היא תקשיב לכל משיש לה להגיד. רק תקשיב. לא תידרש להצטדק, לא להגיב. אפילו לא להתנצל, ולא לתקן כלים שבורים.  היא תקשיב פעם אחת לצד שלה, ותנסה להבין את התמונה כפי שהיא חוותה- כואבת ומוקטנת, מלחכת אפר,שטוחה, מרוקנת,חסרת נפח ומימד. סוף,סוף אחרי תשע שנים, תוכל לספר לה איך הרגישה.
 
איך יכלה לשכוח אותה?! איך לא חיפשה אותה?! . היא חייבת להגיד לה את זה. לשאול אותה פעם אחת הותירה אותה לבד? להיכן נעלמה החברות שלה? .האם הייתה תלויה רק ביחסי החברות שהיו בין יורם וצביק'ה? האם לא נוצרה ביניהן חברות אמיתית , שאינה תלויה בדבר? האם טעתה שראתה בה כאחותה?
 
אתמול בסוף השיחה, אורנה אמרה  שחסרות לה השיחות שנהגו לקיים. שהיא מתגעגעת לחוויות ולאהבות המשותפות, להתפרקות ולצחוק שהיה ביניהן. כשדברה כך, שוב עלה בה הכעס של אז. לעצמה אמרה ,שאם  באמת אורנה מבקשת שיחה כזאת, עליה לדעת שלא תהיה קלה לשתיהן,כי היא מתכוננת להכניס אותה לשדה מוקשים, מבלי לתלות בו שלטי אזהרה. ואם היא כפי שהייתה-היא תקשיב לה, ואולי תראה נכוחה, כמה בגדה בחברות שלהן.  הערב, תפרוק את כעסה .  היא חייבת  זאת לעצמה. להוציא ולהציף מחדש ,פעם אחת ולתמיד,את כל הרגשות המודחקים, ולרוקן את מזוודת הרגשות העכורים.ואם לא לפני אורנה,אז לפני מי?... .
 
                                                      ÷
 


מה דעתך על רק תקשיבי/... סיפור קצר ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה