שנות התשעים אופיינו בשינוי משמעותי בתחום האופנה. בשנות התבגרותי, שנות השמונים החולצה הייתה צריכה להיות "יפה", יכולת לבחור בין ספורט, אלגנט או ספורט-אלגנט, אפילו אופנה "זרוקית" אפיינה חלק מן התלמידים בבית הספר, מן קטע כזה.
כך התלבשו כולם. אולם היו חריגות. אותן נשים אומללות (בעיני) שהיו ממתינות בצמתים ל"לקוחות" לא לבשו ג'ינס וחולצה רחבה אופנתית, לא בגדים זוהרים כמו בעונה מסוימת, לא ספורט-אלגנט וגם לא מחויט.
הנשים הללו היו לבושות בבגדים שלא מכסים הרבה, מכנסונים קצרצרים או לחילופין חצאית מיני קצרה ובוטה, חולצות שחשפו יותר משכיסו ושידרו לכל עבר: אני זמינה לקבל "לקוח".
הגברים הרעבים לא היו צריכים עוד רמז והבינו מה אשה כזו אומרת בלבושה.
 
בשנות התשעים האופנה השתנתה לבלי הכר. אני זוכרת כמה היה לי קשה להתחבר לזה וכמה לא אהבתי את הכיוון: זכורה לי סצנה בחתונה, בה ישבנו מספר זוגות סביב שולחן ואני הבטתי בתעוב סביבי ואמרתי לבן זוגי דאז: "יש פה תחרות אצל מי הבגד יותר שקוף, יותר צמוד, יותר חשוף".

אולם שטיפת מח ולחץ חברתי עושים את שלהם, שלא לדבר על זה שתוך 2-3 שנים לא יכולתי למצוא בשום חנות לצעירות בגדים שמכסים את הגוף כמו שצריך – והבגדים שלי, גם אם לא רציתי את זה ממש – עברו להיות צמודים, מגלים כתף, מגלים בטן... כל מה שסלדתי ממנו קודם. כך הולכות כולן.  כך מראים שלטי החוצות. לא ניתן להשיג משהו אחר (אלא אם כן את דוסית וקונה בגדים בחנויות לדוסיות בבני-ברק). בעצם, האופנה לא הותירה לי הרבה בחירה. לא לי, ולא לצעירות אחרות, נתונות לשטיפת המח ולהכתבות של האופנה.

ודרישות האופנה רק הלכו והקצינו: החצאיות התקצרו, מגפיים גבוהים – שפעם אפיינו רק חשפניות – הפכו להיות פריט חובה, החולצות חשפו עוד ועוד ועוד ועוד.. ולא השאירו הרבה מקום לדמיון... בואו נקרא לילד בשמו: עברנו להתלבש כפי שכמה שנים קודם לכן אף אשה שמכבדת את עצמה אפילו לא חלמה בחלומות הכי זוועתיים שלה. עברנו, נשים מכובדות, ילדות טובות, להתלבש כמו אותן נשים בצמתים.
 
אז נכון, לא לבשתי חצאיות מיני ובטח לא מכנסיים קצרצרים אלא בעיקר ג'ינסים צמודים וחולצה או גופיה אבל זה לא הפריע לגברים להציק לי ולהטריד אותי כמעט בכל פסיעה ברחוב.
לא פעם ולא פעמיים חזרתי הבייתה על סף בכי, עם מצב רוח נוראי שליווה אותי עד סוף היום ולא הבנתי איך הם מעזים לדבר אלי ככה! מה, הם לא רואים שאני לא בחורה "כזו"? הם לא רואים את האישיות שלי? את מנת המשכל הגבוהה שלי? הם לא רואים שאני נערה/אשה שמרנית שנהוג להתייחס אליה בכבוד?
התלוננתי רבות על החזירות הגברית, פיתחתי שנאה כלפיהם, התייחסתי לכל גבר כאל אנס פוטנציאלי וצברתי חוויות שליליות מהסוג הנ"ל.
מה שמדהים פה, זה כמה שטיפת מח – במקרה הזה מצד האופנה – מוחקת את הבחירה החופשית שלנו. מדהים שלא עלה בדעתי לרגע אחד קטן – לשנות את סגנון הלבוש שלי כדי להפחית את ההצקות הבלתי נסבלות הללו.
היה ברור שכך מתלבשים וזהו. צמוד. קצת חשוף. כך אני אמורה להתלבש ולא אחרת. שום אפשרות בחירה.
 
האופנה הלכה והקצינה והגיעה גם להלבשה התחתונה, גם שם התחילו למכור לנו דברים שהיו שמורים קודם לנשים שנאלצות לרקוד מול גברים כי החיים לא הציעו להן דרך חיים טובה ומכובדת יותר.
אחד הדברים שצרמו לי בכל זה היא שמשך שנים נשים מחו נגד כך שגברים מסוימים או במקומות מסוימים מתייחסים אליהן כאל "אובייקט מיני" והנה, באה האופנה ומבלי שהרגשנו גרמה לכולנו להתייחס כך אל עצמנו.

איך לא הבנו שהבדיחה היא עלינו?

ובכן, הסיוט שלי נגמר ביום אחד. לא בהדרגה. ביום אחד. היום שבו העזתי לעמוד מול שטיפת המח הזו, שכמו לקחה את הבחירה החופשית שלי – ולבחור לבד: אני חוזרת לעצמי. ולא, אני לא אוהבת להיות חשופה. אני חוזרת לכבד את עצמי ולהשאיר את המתנות שקיבלתי – לעצמי. אני מכסה אותן מעין כל.

קסם. פשוט קסם. ההטרדות האיומות שחוויתי פשוט ירדו אל כמעט אפס. למה כמעט? כי מי שחולה מאוד – חולה מאוד. אבל השאר, אלה שסתם משועממים או כאלה שלא חשבו על "זה" עד שהם ראו אותי (ועוד אחרות) לבושה בצורה כזו וזה עורר אצלם מה שזה עורר והם הרוב – פשוט עברו להציק לאחרות. אלה שעדיין לא הבינו את הבדיחה. אלה שעדיין פועלות כמו רובוט של האופנה אבל טוענות שהן מתלבשות "כמו שבא להן" כלומר: כמו שהאופנה הכתיבה להן ואין להן כל יכולת לחשוב בכלל על האפשרות של לעמוד מולה.
 
נגאלתי. אני מודה על כך יום יום. כמה שקט נפשי זה נתן לי.
כמה כח: אני מחליטה מה אני לובשת.
לא אף "קו אופנה" לא אף מעצב או מעצבת, שום הכתבה מלמעלה. אני.
כמה מעצים. כמה משחרר ומשמח.
וכמה נפלא לקבל בחזרה יחס מכבד. אף אחד לא מעז לנבל את הפה ליידי וודאי שלא מרגיש מספיק נח כדי לתת לי איזה "חיבוק ידידותי" או משהו נועז מזה.

ולחשוב שיכולתי לעצור את זה הרבה הרבה קודם....



לע"נ גיל בן אליעזר ואילנה ת.נ.צ.ב.ה
שעודד אותי להפוך תגובה בפייסבוק - למאמר.