כאימא לחמישה ילדים מדהימים.
זכרונות ילדותם נוגעים בתמונות ישנות של גני שעשועים.ש-משום מה נעלמו  בלילות ירח לא ברורים...
והפכו ל-מרבד עשב חום..באמצע שום כלום.
וזה מאוד עצוב לראות גן ריק .
אני עוברת בשבילים ומביטה בסב או בסבתא שמשוטטים ומתרחקים מביתם לחפש גן שעשועים לנכדם השובב.לא קל לקטט רגלים ב -גיל הזה.לא קל בכלל.
אני שואלת את עצמי -והגן שהיה כאן ?לאן  נעלם? לו היה מוחלף באחר, משודרג או כל דבר הגיוני אחר.ניחא.אבל אינני מבינה למה? למה? לקחת מכאן גני ילדים כאילו שהם רוח להעלימם למקום אחר.
וזה ממשיך כך עוד שנה ועוד דור שיטייל ברגל או יאלץ להתניע רכב לשם חיפוש מקום בילוי.האם איננו משלמים מספיק?
כפי שמשלמים המשודרגים , בחלקי העיר החדשה או המשודרגת.למה איפה ואיפה? מה נסגר...
בבקשה ..תמצאו את הגנים--שאבדו לנו ,שנלקחו בעישון ליל.ולא הוחזרו.ונותר לו חלל.....בבקשה-והשיבו אותם לילדים.לדור הבא שמאוד חפץ ללכת עם הסבתא..סבא. ,לשתעשע.
שגם הוא מגיע עם מצלמה להנציח את הקטנטן במשחק חצר.
מי שטעה.לא משנה ...משהו טוב יכול לקרות.הכל יכול להשתנות.
לו רק נבין שמגיע גם לילדינו פינת זכרונות.
וטיול קצר לחצר האחורית שהקבלן שלנו -בזמנו 25 שנה לאחור,הבטיח כי יהיה בה גן שעשועים.
וכך היה.
מה בסך הכל רוצה ?'מעט ברזל משופר בצבע'.ספסל  אולי לשבת להמתין למקסימים שלנו.
ופינה בלב של נחת, לחבוק זיכרון מתוק מהמתוק של המתוק בחיים.המשפחה.
בהמון אהבה.ציפי סביליה.