כיביתי את המוח, פשוט לחצתי על המתג וכיביתי אותו, זה לא דבר שקל לעשות בכלל, במיוחד כשיש מלא דברים מסביב שצריך לעשות. בכלל, המילה הזאת "צריך" עושה לי אלרגיה וכאבי בטן של לחץ.. צריך ללכת לשם, צריך לשלם חשבון, צריך לעשות קניות, צריך צריך צריך... איכס! איך הגענו למצב שכל החיים אנחנו עסוקים במרדף מטורף אחרי דברים שאנחנו צריכים לעשות? אנחנו יותר עסוקים בלפחד שמשהו ישתבש מאשר שאנחנו עסוקים בלחיות. אני ואתם כל כך קבורים עמוק בתוך ההישרדות, אין פלא שאנחנו לא רואים שהעולם סביבנו מציע לנו דברים יפים ושלמים, ריחות משכרים, אנשים קסומים שכדאי לנו להכניס לחיינו, אנשים מיותרים שהתמקמו לנו באמצע החיים ואין לנו צורך בהם אבל קשה לנו לשחרר אותם. אני קבורה בהרים של דברים מיותרים שאני לא צריכה, באנשים שלא מועילים לי בשום דבר, בהרגלים טיפשיים שלא מביאים אותי אף פעם לאן שאני רוצה להגיע. חבר שכל הזמן מקטר ולא מקשיב בחזרה, הורים שלא יודעים לחבק, בוס שלא מעריך את המאמצים שלי, ולמרות שאני מודעת לכל הדברים האלו שקורים סביבי, אני ממשיכה באותו מעגל ומחכה שיום אחד זה ישתנה. יום אחד יראו אותי, יום אחד אני אמצא את העבודה המושלמת, יום אחד אני אגיד לאמא- תסתכלי עלי!! את לא רואה אותי, או לחבר המקטר- דיי! חבר, אתה חופר! אז הנה מגיע שלב הכנות, השלב ששוברים את הכלים ולא משחקים, אומרים את האמת כמו שהיא, מתי שהיא ולוקחים בחשבון שיהיה לה מחיר,אולי אפילו מחיר כבד ואני מוכנה לשלם אותו. לאהבה שנגמרת אני אומרת שהיא לא מספיק טובה בשבילי, ושמגיע לי יותר, נתתי ממני כל כך הרבה וחיכיתי לקבל בחזרה, לא קיבלתי. ביי אהבה. נקסט! לשדים שבראש, הפחד להיכשל, חוסר האמונה העצמי אני אומרת- שבו בצד, עכשיו תורי, נתתי לכם את מרבית חיי הבוגרים, לא הבאתם אותי לשום מקום, עכשיו אני עושה דברים בדרך שלי, יהיה מה שיהיה. אם אני ארצה לקחת את מעט הכסף שיש לי ולבזבז את כולו על משהו שיעשה לי טוב, זה מה שאני אעשה, לצאת לשייט מסביב לעולם, להוציא ספר, לטייל לקנות מיטה חדשה ושווה, אז זה מה שאני אעשה! כיביתי את המוח ואני עושה ריסטרט, מעלה תוכנות חדשות, מוחקת כאלו שסתם יושבות לי על ההארד דיסק ותופשות מקום, קבצים שאף פעם לא פתחתי ופחדתי למחוק – כי אולי אני אצטרך אותם יום אחד, אני מחליטה שבמקומם אני אשים קבצים של מוזיקה, במלא סגנונות, אפילו פאקינג רומבה! מעולם לא שמתי רומבה, אולי אני יאהב את זה, לא יודעת, אני בת 35 ואף פעם לא שמעתי רומבה! ולא מעניין אותי שזה לא פופולארי, אצלי בבית זה יהיה פופולארי. אני יוצאת עם דף חלק ועפרון עם מחק לעולם חדש שאני בונה סביבי, אני יוצאת עם עצמי לדייט ומכירה אותי מחדש, מאפשרת לדברים להיכנס ונותנת להם הזדמנות קצרה להוכיח את עצמם, מתאים-נשאר, לא מתאים- לא נשאר! הגיע הזמן להתייחס לעצמי ברצינות, הגיע הזמן לקצת אהבה אמיתית. הגיע הזמן להתרגש משמחה, לרקוד בסלון, לחבק את האינטואיציה ופשוט לחיות. כי אי אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר. החיים שלי- החוקים שלי!