"...וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא, כב, לב). על פסוק זה המובא בפרשת השבוע "אמור", מציעים חז"ל שני פירושים: פירוש ראשון: זהו המקור של מצוות קידוש השם, כלומר ממש למת על קידוש השם. פירוש שני: "ונקדשתי" מלשון "קדיש", לדעת לומר קדיש על מי שנפטר, או לציון יום פטירתו של אדם (יארצייט). בהקשר לפירוש השני מביא בדרשתו הרב יונה מצגר שליט"א רבה הראשי של ישראל סיפור אמיתי מרתק ומדהים שקרה: לפני שנים רבות חי לו זוג מבוגר חשוך ילדים שהיה נוהג לתרום כסף לישיבה מסוימת בעיר "פרשבורג", בראטיסלבה של היום שהייתה בצ'כוסלובקיה של אז. התנאי היחידי של הזוג הנדיב היה שבעבור תרומה זו ימנה ראש הישיבה בחור, או כמה בחורים שיאמרו "קדיש" עבור אלה שאין להם מי שיגיד... לימים נפטר בן הזוג והאישה נותרה לבדה אלמנה, ומכיוון שלא השכילה לנהל את עסקי בעלה באופן טוב נאלצה להגיע אל הישיבה ולבשר לראשה שעליה להפסיק לעת עתה את תרומתה בתקווה שביום מן הימים שוב תוכל להרשות לעצמה לתרום. אולם בטרם צאתה ביקשה מראש הישיבה בקשה מיוחדת, שימשיך להנהיג במקום את אמירת הקדיש הכל כך חשובה עבור אלה שאין להם מי שיאמר. ראש הישיבה נאות לבקשתה, האלמנה הודתה לו ויצאה בלב כבד ובעצבות רבה את המקום. מייד בצאתה החוצה פגשה האלמנה לפתע באדם הדור זקן לבן ומרשים שפנה אליה ושאלה מדוע היא נראית כה עצובה ומדוכדכת. האלמנה סיפרה לאדם זה את סיפורה בתמימות רבה ולאחר מכן שאל אותה: "כמה חסר לך?" האלמנה המופתעת השיבה לו ומיד הכין הוא המחאה עבור הסכום הגדול בו נקבה. בטרם העניק לאלמנה את ההמחאה ביקש ממנה שתואיל בטובה להשיג לו שני עדים על מנת שיוכלו להעיד בפני פקיד הבנק שאכן ההמחאה נחתמה על ידו. האלמנה ללא שהות מיותרת ניגשה אל הישיבה וחזרה עם שני עדים, וכך לאחר שקיבלה את ההמחאה ניגשה אל הבנק, וביקשה מן הפקיד להפקיד את התרומה בחשבון הישיבה.