ברגעים אלו כשאני יושב וכותב אני חושב לעצמי בראש ומנסה להבין את כל הרגשות שלי בלב על הצופים. אך יצאתי למסקנה שצופים זה לא משהו שאפשר להביע במילים או בכתב. זה התחושה של הסיפוק העצמי הכי גדול שיכול להיות, התרומה הכי גדולה שאתה יכול לתת לקהילה וההקרבה מעצמך בשביל התנועה. אתה תוותר על המשפחה, על הלימודים, על החברים, על הבילויים והכל בשביל להיות צופה יותר טוב, בן אדם יותר טוב. אתה תשקיע שעות על גבי שעות של בניית פעולת והכל כדי לראות את החיוך של החניכים. אתה תשב ותתקשר לחניכים ולהורים ותשאל מה אפשר לשפר רק כדי להיות מדריך יותר טוב. ומעבר לתפקיד שלך יש לך את הגדוד שלך. במהלך החיים אתה נולד לשתי סוגי משפחות: המשפחה הביולוגית והמשפחה שאתה מאמץ לעצמך ואני יכול להגיד בלב שלם שהגדוד זה המשפחה, אתה תמיד תרגיש הכי בנוח עם כל אחד ואחת שם ותסכים להקריב את החיים שלך לכולם. ומעל הגדוד יש את כל השבט שאתה צריך לדאוג לו בלי סוף. 
אני מנסה לחשוב איזה בן אדם הייתי אם לא הייתי בצופים, הצופים למדו אותי להביע דעה בכל עניין שיש לי משהו להגיד וגם הדבר הכי קטן. הצופים פתחו אותי לעולם הטבע ולמדו אותי אינספור דברים במחנאות, שדאות, עמלנות, צופיות וכדומה.. 
אני חושב שלמרות כל מה שכתבתי לא הבעתי אפילו בקצת את הרגשות והמחשבות שלי כי אפשר להבין ממה שכתבתי למה אין לי זמן למשהו אחר מלבד צופים. מקווה שלמדתם משהו חדש ואולי תשנו את הדעה שלכם על הצופים ותצטרפו גם למשפחה הגדולה הזאת ! :)