הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
קורפוס_דליקטי

קורפוס דליקטי


אין דבר מקומם יותר מתאונת פגע וברח. הפקרת פצוע על הכביש היא מעשה שפל ופחדני הראוי לכל גנאי. לצערנו רבים המקרים שהאשמים בכך לא נתפסים וממשיכים את חייהם כאילו לא קרה דבר. הסיפור הבא הוא בדיוני במלואו וכל קשר בין הדמויות שבו לבין המציאות מקרי בהחלט.
"אני לא מבינה מה מדאיג אותך, ממש לא מתאים לך. שלושה חודשים ליוויתי אותו בכל נסיעה, כמו שדורש החוק המטומטם הזה. הוא בחור אחראי, אפשר לסמוך עליו במאה אחוז ".
 
"נסי להבין אותי, את פסיכולוגית, לא? אני לא יכול להסביר את זה, אבל עוד לא התרגלתי לרעיון. לא איכפת לי להסיע אותם. לא איכפת לי לנמנם באוטו עד שתיים בלילה. מחר, לאור יום, שיעשה סיבוב לבד. אני צריך עוד כמה ימים למען השקט הנפשי שלי. חוץ מזה, חוק שמציל חיים הוא לא חוק מטומטם".
 
רינה ויתרה, עידו נכנע גם הוא. לא מתווכח, מגלה הבנה לחרדות שלי, מתחשב. אני לא יודע איך הוא הסביר את זה לגליה. אולי אמר לה שאני צריך את המכונית בהמשך הערב. וודאי נראה לה מוזר שאבוא לאסוף אותם  מהמסיבה באמצע הלילה, אבל היא קיבלה את זה ברוח טובה.
 
הורדתי אותם מול הכניסה לבית של החבר והמשכתי מעבר לפינה. עצרתי, הטיתי את גב המושב למצב שכיבה וניסיתי להירדם, עד שעידו יתקשר לבקש שאאסוף אותם. לא הצלחתי להירדם. המחשבה על כך שמחר לא תהיה לי בררה אלא לתת לעידו לנהוג לבד החרידה אותי.
 
עלה בדעתי לחבל באוטו, לשרוף אותו או לפחות לעשות משהו שישבית את המנוע, אבל זה באמת נראה לי מוגזם. רינה ועידו לא טיפשים. הם יבינו שעשיתי את זה, יחשבו שהשתגעתי. בסוף זה יגיע לרבנות. מצד שני, החרדה הטריפה אותי.
 
בשתיים בלילה, בדיוק כפי שקבענו, עידו התקשר. חיכיתי עוד כחמש דקות כדי לא להגיע מהר מדי, חזרתי לבית החבר. הם חיכו לי בפתח, מחובקים ורועדים מקור.

"איך היה?"
 
"סבבה, חבל על הזמן!"
 
*   *   *   *   *
 
רינה היקרה לי מכל,
אני מצטער שבזמן האחרון ההתנהגות שלי נראית לך מוזרה, והגיע הזמן שאסביר את עצמי. רינה שלי, קשה לי לכתוב את זה, אבל במשך כל השנים שאנחנו ביחד אני מסתיר ממך סוד נורא, סוד שלא גיליתי עד כה לאיש. האמת היא שהדחקתי את המעשה גם מעצמי, עד שעידו הודיע לנו שהוא נרשם לשיעורי נהיגה.
 
כזכור לך, כשנפגשנו לראשונה, הייתי בן עשרים ושתיים, סטודנט בפקולטה לרפואה, נהג חדש. הכרנו במסיבה בשכונת בית וגן לרגל סיום בחינות סוף שנת הלימודים ומאז אנחנו ביחד. את זוכרת ודאי שהסעתי אותך לביתך ברחוב הפלמ"ח במכונית של אבא שלי. התנשקנו ונפרדנו (זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתנשקתי עם בת ואני זוכר אותה כחוויה המתוקה ביותר שחוויתי מעודי), ואני המשכתי הביתה.
 
מה שמעולם לא סיפרתי לך הוא שהתברברתי איכשהו בדרך, אני לא יודע איך זה קרה לי, ואז התרחש משהו מוזר, אולי בהשפעת משהו ששתיתי במסיבה. נסעתי בחושך, ברחוב ארוך לא מוכר. מימין לכביש ראיתי שורה אינסופית של אנשים עומדים לאורך המדרכה, מנופפים כלפיי בקילשונים. כולם נראו זהים זה לזה, לבושים בגלימות לבנות שזהרו באור כחלחל. נבהלתי והפניתי את ההגה לצד שמאל של הכביש, שם שרר חושך מוחלט. פתאום אחד האנשים השליך חפץ כלשהו לעבר המכונית. חשתי בחבטה חזקה ועצרתי את המכונית בבהלה. האנשים נעלמו כלא היו. יצאתי מהמכונית לבדוק אם קרה לה משהו. ראיתי בן אדם שוכב מאחורי המכונית, באמצע הכביש. הוא התפתל מכאבים אבל לא השמיע קול. נבהלתי, נכנסתי למכונית וברחתי מהמקום. לא היה לי מושג היכן אני עד שהגעתי למקום מוכר, כיכר מנדס פראנס. מסתבר שאיכשהו ירדתי מרחוב הפלמ"ח לעמק רפאים, אולי אפילו נסעתי נגד כיוון התנועה, אני ממש לא זוכר איך הגעתי לשם. בכל אופן, מכיכר מנדס פראנס המשכתי הביתה, לרחביה.
 
לא היה איש בבית מלבדי. הוריי היו באיטליה, לרגל כנס רפואי שאבא שלי הוזמן אליו כמרצה אורח. לא הצלחתי להירדם. דמיינתי שמישהו ראה אותי פוגע באדם ששכב על הכביש ושעוד מעט יגיעו שוטרים לעצור אותי. ישבתי במטבח עם בקבוק ערק ורוקנתי כמה כוסיות.
 
עם אור ראשון יצאתי לרחוב לבדוק אם יש סימני פגיעה במכונית. הפח העבה והפגוש המאסיבי של הוולבו לא נפגעו כהוא זה, אבל ראיתי כתם כהה גדול בצד הכנף מעל הגלגל הקדמי, כנראה של דם. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו לפני שמישהו אחר יראה את העדות המרשיעה. מיהרתי לברז שבחצר, קרעתי מעליי את החולצה, הספגתי אותה במים וניקיתי את הכתם. לא זכור לי מה עשיתי עם חולצה, הייתי די בפניקה וכנראה שהסתרתי אותה היכן שהוא. הלכתי לישון ולא קמתי עד שעות הצהריים המאוחרות.
 
באותו יום או למחרת במהדורת החדשות של הערב שמעתי שמשאית דרסה למוות נרקומן מוכר למשטרה ברחוב עמק רפאים בירושלים. נהג המשאית מסר בחקירתו שהופתע לראות איש שוכב על הכביש בחשיכה ולא הספיק לבלום. כנראה בגלל שהנדרס היה נרקומן לא ייחסה העיתונות חשיבות רבה למקרה ויותר לא שמעתי על כך, אבל היה ברור לי שהאיש שכב על הכביש כי אני פגעתי בו קודם לכן. אילו הייתי עושה את המעשה הנכון ומזעיק עזרה, המשאית לא הייתה דורסת אותו ויתכן שהיה חי.
 
אני מניח שיש דברים שהמצפון לא יכול להתמודד איתם, ואז מנגנון ההדחקה תופס את מקומו. את מבינה בזה יותר טוב ממני, אבל זה מה שקרה לי, כי במשך כל השנים מאז ועד לאחרונה לא נתתי את דעתי ולו לרגע אל אותו לילה ולדרך הפחדנית שבה עלה בידי להתחמק מתוצאות המעשה המביש שעשיתי. במהלך עבודתי ביצעתי אינספור ניתוחים במחלקת האורטופדיה, נתקלתי במקרים מזעזעים של קורבנות תאונות דרכים לרבות תאונות פגע וברח, אבל תמיד הצלחתי להדחיק כל קשר בינם לבין מה שעשיתי באותו לילה. כך היה עד שעידו התחיל ללמוד לנהוג. פתאום הזיכרון, שהסתתר אי שם בתת מודע, צף ועלה ועמו החרדה שמאז לא נותנת לי מנוח. המחשבה שעידו יאחוז בהגה מטריפה אותי ונדמה לי שמרגע לרגע הפחד הולך וגובר.
 
גם הבושה ונקיפות המצפון על מה שעוללתי לאדם חף מפשע מייסרות אותי. אז מה אם הוא היה נרקומן? במשך השנים, לא רק כרופא אלא גם כאדם בוגר, למדתי שקדושת החיים לא מפלה בין אדם לאדם. זכותו של נרקומן לחיות אינה נופלת מזכות כל אדם אחר, ואסור לאיש ליטול את הזכות הזו ממנו. אבל אז עוד הייתי צעיר, בן זקונים מפונק שנולד עם כפית של כסף. בעיניי אז נרקומן לא היה כלום, אפס.
 
רינה, אני לא מסוגל יותר להתמודד עם המצפון שלי. אני מרגיש שהגעתי לקצה הדרך. אנא סלחי לי על הצער שאני גורם לך ולעידו. אני לא דואג למחלקת האורטופדיה, יש די רופאים שישמחו לתפוס את מקומי. רק לך ולעידו אני דואג, אבל אני מכיר אתכם ויודע שאתם מספיק חזקים להמשיך את חייכם בלעדיי.
 
אני אוהב אתכם בכל לבי.
סליחה, מוטי.

 
*   *   *   *   *
 
כעסתי? ודאי שכעסתי! כעסתי על מוטי שהסתיר ממני כל השנים את הסוד הנורא. וכמובן כעסתי על הדרך שבה הוא בחר להתמודד עם הבעיה, לפטור את עצמו ולהשאיר אותנו עם כל הכאב. כעסתי על עצמי שלא הבחנתי ולא אבחנתי את הבעיה בזמן. מה הועילו לי כל לימודיי, כל ניסיוני המקצועי? כמו שאומרים, הסנדלר הולך יחף. כעסתי על עידו, שלא היה בבית ולא מנע ממוטי לעשות מעשה כל כך קיצוני, ולא היה לצידי ברגע כל כך קשה בחיי (עידו, חמוד שלי, איך יכלתי לכעוס עליך?).

כעסתי, אבל מייד התעשתתי. קודם כל פעלתי מהר ככל יכולתי להציל את מוטי. הזעקתי אמבולנס טיפול נמרץ, ביקשתי אם אפשר לשערי צדק, לא להדסה, קודם כל כי שערי צדק קרוב יותר וחוץ מזה חסר לנו רק להיתקל בקולגות של מוטי בהדסה כשמכניסים אותו למיון באלונקה. עד שהאמבולנס הגיע, ביצעתי הנשמה ועיסוי לב. כשהגענו למיון כבר הייתי רגועה והתחלתי לחשוב. איך ממשיכים מכאן?
 
קודם כל, האם מוטי אכן דרס בן אדם והפקיר אותו? אני סבורה שאני מכירה את מוטי היטב, גם כפסיכולוגית אבל בעיקר כבת זוג שנמצאת לצידו כל השנים. מוטי אדם הגון, אוהב אדם ועושה את מלאכתו הקדושה מכל הלב. הוא גם לא פחדן. לא מתאים לו לעשות מעשה נורא שכזה. מאידך, אם המקרה המתואר במכתב הוא פרי דמיונו, איך הוא זוכר אותו לפרטי פרטים? האם ייתכן שהוא בנה את כל הסיפור, התאונה, המצפון, ההדחקה, ההסתרה, הכל יש מאין, פרי תעלולי דמיונו? תאור הנסיעה בלילה ...

רגע, זה לא כל כך מסתדר לי. אני זוכרת שאחרי שנפרדנו ... באותו לילה, או אחרי הפגישה השנייה שלנו? לא, באותו לילה, אני בטוחה עכשיו שבאותו לילה!

כן, מוטי שלי, אני לא מבינה עד הסוף את ההתנהגות המוזרה, לא מתאימה לדפוסי ההתנהגות שאני מכירה מנסיוני, אבל גם סנדלרים נתקלים לעתים בדגם חדש שלא מוכר להם. מוטי, אתה לא אשם. העיקר שתצא מכלל סכנה בשלום. על כל השאר נתגבר והכל יסתדר.
 
*   *   *   *   *
 
התעוררתי בבית החולים. הרגשתי צורך להקיא. החדר כאילו הסתחרר סביב ראשי. רינה ישבה על כסא ליד המיטה, אוחזת בידי. "סוף סוף התעוררת", ניסתה לחייך אליי אבל עיניה הביעו דאגה עמוקה. "אילו הייתי חוזרת הביתה קצת יותר מאוחר היית שוכב עכשיו במקום אחר. תגיד, איזה שד נכנס בך? גלולות שינה! השתגעת?"

לקח לי כמה דקות להבין בכלל איפה אני נמצא.
 
"למה לא נתת לי למות? לא קראת את המכתב שהשארתי לך?"
 
"טפשון שכמוך, ממש טפשון. מאיפה לקחת את הסיפור המטורף הזה?"
 
"סיפור מטורף? את לא מאמינה לי? את חושבת שהמצאתי אותו?"
 
"תגיד, אתה לא זוכר שהתקשרת אליי רבע שעה אחרי שנפרדנו, והמשכנו לשוחח בטלפון כל הלילה?"
 
"עכשיו שאת אומרת, אני זוכר משהו כזה, אבל מה, זה היה באותו לילה?"
 
רינה טענה שזה היה באותו לילה, לי היה נדמה שזה היה לאחר הפגישה הבאה בינינו. אט אט התברר לי שרינה צודקת. נזכרתי בשיחה, איך התלהבתי, איך נדברתי איתה להיפגש שוב למחרת ואיך בילינו את כל הקיץ הנהדר ההוא ביחד, עד תחילת שנת הלימודים הבאה. אז מאיפה באמת הסיפור על התאונה. משהו שחלמתי, משהו שקראתי? אולי מקרה מזעזע במיוחד שקשור לעבודתי מורטת העצבים עם נפגעי תאונות דרכים?
 
"מקרה כמו שלך לא כתוב בספרים. נראה לי שאציע אותו כתזה לדוקטורנט הבא שלי".
 
*   *   *   *   *
 
חלפו שנים אחדות, המשכתי בעבודתי לאחר חופשת מחלה שנזקקתי לה כדי להתאושש מהטראומה. בעצתה של רינה עברתי טיפול פסיכולוגי לתקופה קצרה. החרדה שלי חלפה כלא הייתה. קנינו מכונית חדשה ואת הישנה, שהייתה במצב מצויין (שמורה מרופא, לא?) נתנו במתנה לעידו, לרגל נישואיו לגליה. הם שכרו דירה לא הרחק מביתנו, והכל נראה ורוד עד שאמי, שהתאלמנה מאבי, חלתה במחלה קשה ונפטרה אף היא.
 
בהיותי בן יחיד, ירשתי את בית הוריי ברחביה. לאחרונה החלטנו, רינה ואני, לעבור לגור בבית שירשתי ולמסור את הדירה שלנו שהייתה מרווחת יותר לגליה ועידו. לפני שעברנו לבית ברחביה ביצענו בו כמה שיפוצים. סיידנו, החלפנו את דוד השמש,  אביזרי אינסטלציה שהתבלו, והזמנתי שרברב שיתקן את מערכת ההסקה המרכזית מאחר שאמי התלוננה שבזמן האחרון היא בקושי מחממת. ניגשתי איתו לתנור הסולר שהיה בכוך צמוד לבית, מאחורי דלת ברזל. ברז הסולר לא היה גלוי לעין. מאחורי התנור היה ארגז מתכת חלוד שהסתיר אותו. השרברב גרר את הארגז הצידה ואז ראיתי אותה מתחתיו.
 
החולצה.
 
כשהרמתי אותה נשמט ממנה פתק. למרות שהצהיב, קראתי ללא קושי את הוראות ההגעה למסיבה בשכונת בית וגן שבה הכרתי את רינה.
 
 
*   *   *   *   *
 
 
פרופסור מוטי אביטל ז"ל
הלך לעולמו בנסיבות טרגיות
אבלים: אשתו פרופסור רינה אביטל
בנו דוקטור עידו אביטל
כלתו דוקטור גליה אביטל
ההלוויה התקיימה בחוג המשפחה


*   *   *   *   *

סוף
מאמר זה טרם דורגמרתקמענייןנחמדסבירגרוע


מה דעתך על קורפוס דליקטי ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה
מאת seymore butts ב 17/11/2013 11:32 ( קישור לאתר שלי ) סיפור חביב ביותר, כתוב בכישרון רב.תגובה לתגובה

נכתב ע"י להביור
בתאריך: 17/12/2013
יואל ירון בן 78

32 מאמרים | 69279 כניסות
מאמר זה נקרא 3694 פעמים 1 תגובות למאמר זה - להוספת תגובה
דירוג המאמר
61%
נהנתם? נשמח לקבל לייק מכם!