מרדכי אבניאל (1989-1900)






הצייר מרדכי אבניאל 

במרומי הכרמל בחיפה נמצא רחוב קטן בשם רחוב הברושים.

ברושים מעטים נראים עדיין בחלקו העליון של הרחוב, אולם

האורנים הם השולטים ברובו. בבית בן שתי קומות ברחוב זה

התגורר הצייר מרדכי אבניאל יחד עם רעייתו נחמה שהייתה

שותפה נאמנה בחייו. נחמה העריצה את עבודתו והייתה הרוח 
החיה בכל פעילותו האמנותית. היא ניהלה בחום ובאהבה את
ביתו. פטירטה בשנת 1978 הייתה עבורו מכה שממנה לא
התאושש עד יומו האחרון בשנת 1989.

באותו בניין גרה גם בתו, שרה סלומון ובני משפחתה. שרה

סלומון בת ה-87, גרה עד עצם היום הזה בבית ברחוב

הברושים. באתי לבקר אותה כדי לשמוע מעט על תקופה
מרתקת בחיי היישוב בארץ ישראל ולדלות מזיכרונה מידי
על אביה, הצייר, מרדכי אבניאל.
 

ספרי לי מעט על חייו של מרדכי אבניאל.

 

אבא נולד בעיר פריצי פלך פינסק רוסיה הלבנה בשנת 1900

לאביו, מאיר דיקשטיין, ולאמו, חיה פשה, בת הניך גרובשטיין.

השכלה ראשונית קיבל בחדר ובישיבה של סבו, רב יהושע.

את לימודי האמנות רכש בבית-הספר הגבוה לאמנות בעיר

יקטרינבורג. בבית-ספר זה למד ציור על פי תפיסת האקדמיזם

הרוסי. אחד ממוריו היה ליאוניד פסטרנק. כבר בנעוריו היה

פעיל בתנועה הציונית ונבחר לציר מטעם צעירי ציון מיקטרינבורג

לוועידה הציונית במוסקבה בשנת 1920.

שם נאסר יחד עם כל צירי הוועידה בידי הקומוניסטים. העצורים

ישבו בבית-הסוהר בבוטירקה.

בהתערבות ארגון הג'וינט האמריקאי שוחררו כל הצירים בתנאי

שיישארו תחת השגחת הצ'קה (שירות הביטחון והמשטרה

החשאית הסובייטית הראשונה ברוסיה). מיד לאחר השחרור

התארגנה קבוצת "החלוץ" בראשותו, ויצאה באופן בלתי חוקי

לארץ ישראל.

הקבוצה הלכה ברגל 800 ק"מ מקיוב עד לגבול פולין, משם

עברה בין ערים וכפרים, לפעמים הוסעה על עגלות איכרים.

לאחר מסע רב תלאות שארך שנה תמימה, הגיעה הקבוצה

לארץ ישראל בשנת 1921.

 

 

נוף כנרת עם קבר רבי מאיר בעל הנס. עבודה מוקדמת

 

 

בהגיעם לארץ עבדו חברי הקבוצה בפרדס של יצחק לייב

גולדברג. גולדברג היה נדבן יהודי ועסקן ציוני ליטאי שפעל

רבות למען התנועה הציונית ולמען בניין ארץ ישראל. הוא

רכש פרדס גדול מידי קאפוס, גרמני תושב שכונת שרונה.

הפרדס שכן מדרום לנחל הירקון בסמוך לתל-נפוליאון, אזור

פרדס-כץ כיום.

 

לאחר שנתיים של עבודה בפרדס, בשנת 1923, שמע אבא

על תערוכת פסלים של פרופ' בוריס שץ, תערוכה שהתקיימה

באולם הגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. כיוון שהיה ראש

קבוצת "החלוץ", ארגן את הקבוצה לביקור בתערוכה.

כולם צעדו ברגל במשך שעות הבוקר עד לגימנסיה.

פרופ' שץ עצמו נכח במקום. בשלב מסוים פרשו חברי

הקבוצה לרחוץ בים. אבא נשאר בתערוכה כדי להתבונן

בפסלים. בהזדמנות זו פנה פרופ' שץ לעברו ושאל אותו
אם הוא "אוהב אמנות". תוצאות המפגש הזה היו מכריעות.
פרופ' שץ שחרר את אבא מ"החלוץ" והפקיד בידיו את
ניהול מחלקת הפיסול הזעיר בבצלאל, אותה ניהל עד
לשנת 1928 - שנת פטירתו של פרופ' שץ וסגירת בית -
הספר לאמנות. 
 

בשנת 1923, נשא לאישה את נחמה לבית דרויאן, אותה

הכיר עוד בהיותה ציר לוועידה הציונית שנאסרה במוסקבה.

היא גם הייתה בקבוצת החלוצים שעבדו בפרדס גולדברג.

 

בשנת 1925 העלה אבא לארץ מרוסיה את שבעת בני

משפחתו, את הוריו, אחיו ואחיותיו.

 

אני מבין שאת נולדת בערך בתקופה זו?

 

נולדתי בשנת 1926, אולם לפני כן נולד אחי הבכור בצלאל

בשנת 1925.
 

 

 

בצלאל, בן האמן, גילוף על צדף. שנות העשרים.

 

 

 

במה עסק אביך לאחר סגירת מחלקת האמנות בבצלאל?

 

 

בשנים 1934-1929 עבד אבא בעתונים היומיים: "העם 

והירדן" ו"דואר היום".

בד בבד למד משפטים. בשנת 1932 קיבל את הרשיון

לעסוק כעורך דין, ופתח משרד לעריכת-דין בירושלים.

 

רצח חיים ארלוזרוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות

היהודית, על חוף ימה של תל-אביב בקיץ 1933, רצח

שמעולם לא פוענח, גרם לאווירה עוינת בין המחנות

הפוליטיים של הימין והשמאל בארץ.

אירוח אב"א אחימאיר וביקור זאב ז'בוטינסקי בביתנו גרמו

לחרם לקוחות על משרדו של אבא בירושלים. החרם אילץ

את משפחתנו לעבור להתגורר בחיפה, שם הוצעה לאבא

משרה על ידי עו"ד ויינשל. אצל עו"ד ויינשל עבד אבא עד

לשנת 1950, עת פתח את משרד עורכי הדין "אבניאל,

סלומון ושות'", יחד עם  בעלי, יואל סלומון.

בשנות ה-60 פרש אבא מעיסוקו כעורך-דין כדי להתמסר

בעיקר לפעילות אמנותית.

 

מלבד עריכת-דין במה עוד עסק בחיפה?

 

עם קום המדינה נבחר לכהן כחבר במועצת עיריית חיפה

מטעם תנועת "חרות" וכיהן במועצה עד לשנת 1965.

בהיותו חבר מועצת העיר כיהן כחבר ועדת החינוך

והתרבות, יו"ר ועדת הבריאות ויו"ר הקורטוריון של

המוזיאונים בחיפה. בשנת 1970 קיבל אזרחות כבוד של

העיר חיפה. כמו כן כיהן כנשיא המועצה של אגודת

הציירים והפסלים והיה חבר המועצה לתרבות ולאמנות

שעל יד משרד החינוך והתרבות עד לשנת 1971.

משנת 1964 כיהן גם כשופט בית הדין העליון של

קונגרס ההסתדרות הציונית העולמית.

 

חיפה ידועה בכינויה "העיר האדומה"- מעוז השמאל

בישראל. במצב זה כיצד באים לידי ביטוי היחסים של

ראש העיר, אבא חושי, עם מרדכי אבניאל?

 

היו ביניהם יחסים של הערכה וכבוד הדדי. הם עבדו

בשיתוף פעולה מלא, עד כדי כך שפעילים רבים מתנועת

חרות לא ראו שותפות זו בעין יפה. בשנת 1965

בפתיחת תערוכה רטרוספקטיבית של אבא במוזיאון

חיפה חלק ראש העיר, אבא חושי, מחמאות רבות לאבא.

הוא אמר שאבא אהוב ומכובד עליו כיהודי, כפטריוט 

ישראלי וכאמן רב-כשרון, וציין כי התערוכה אומרת כבוד

למולדת ולאהבת המולדת. בהתחשב בכך שאבא חושי

היה אחד מראשי עסקניה של מפא"י דברים אלה עוררו

תשומת-לב מיוחדת בקרב הקהל הרב שהצטופף באולם

המוזאון.

 

ומה לגבי העיסוק שלו בציור בחיפה?

 

עם הגיעו לחיפה התחיל אבא לרשום הרבה מאוד נופים

בגירי פסטל צבעוניים על נייר. רק לאחר מכן עבר לצייר

בצבעי-מים. הוא צייר במקומות רבים בארץ, אך שלושה

היו אהובים עליו במיוחד: ירושלים, הכנרת והכרמל.

 

יום אחד הגיע לבקר בביתנו בן-ציון נתניהו ז"ל. בן ציון

אהב מאוד את ציוריו של אבא. בהתבוננו על ציור נוף

הר-הכרמל, שהיה תלוי על אחד מקירות הבית, פצח

בשירו של המשורר שאול טשרניחובסקי. "הוי ארצי!

מולדתי! הר טרשים קרח... ועל פני כל התכלת".

 

מה את זוכרת על הדרך בה צייר מרדכי אבניאל? 

 

אבא חזר מעבודת הציור בנוף חבוש כובע רחב-שוליים,

ובידיו נשא תיק גדול עם ציורים, ארגז צבעים וכן מתקפל.

הוא נכנס לסטודיו בצעד מהיר בדרך כלל נראה מרוצה

מעבודתו. התיק הכיל רק אקוורלים. למרות שהיו

האקוורלים יפים בפני עצמם הוא כינה אותם "סקיצות".
בסטודיו המשיך לצייר סדרות נוספות בצבעי מים

מהשראת הנוף שראה באותו יום. לאחר מכן התיישב

מול האקוורלים שעשה, בחן את המיזוג הספונטאני

של צבעיהם ואת שילוב צורותיהם ורק אז החל לצייר

במרץ רב את ציורי השמן שלו על הבד. את ציורי השמן

צייר מזיכרונותיו בנוף ומהסקיצות שהיו מונחות לפניו.

ציורים אלה עברו תהליך של הפשטה רבה יותר, אך

לא איבדו מהריגוש החד-פעמי של המפגש הראשוני

עם מראה הנוף בטבע.

 

למיטב זיכרוני, מרדכי אבניאל היה גם אחד מחברי

קריית-האמנים בצפת.

 

תחילה רכש אבא בית בכפר האמנים עין-הוד, אך

בסופו של דבר בחר להקים את הסטודיו שלו בקריית

האמנים של צפת. בסטודיו בצפת נהג לעבוד בחודשי

הקיץ. שם גם המשיך לעסוק במלאכת הפיסול הזעיר.
לצורך כך רכש את כלי העבודה שהיו נחוצים לו וביצע
יציקות רבות של תבליטי נחושת וכסף. כבסיס ליציקות

שימשו לו עבודות שחרט באבן או גילף בשנהב ובצדף

עוד בתקופת עבודתו בבצלאל. כתוצאה מפעולות

היציקה נגרם לעבודות המקור נזק ורובן לא שרדו.

מלבד היציקות עשה חיתוכי-עץ וכמובן גם צייר שם

אקוורלים ושמנים.

 

 

עבודות מהסטודיו בצפת. שנות השישים.

 

 

 

כיצד את רואה את הצלחתו של אביך?

 

אבא הציג את יצירותיו בתערוכות כלליות ואישיות

במוזיאונים ובגלריות בארץ. בתערוכות הרבות שקיים

בחו"ל התקבל כשגריר הציור הארץ-ישראלי. במישור

הפוליטי תרם רבות למען התרבות והאמנות בחיפה.

פעילותו הציבורית ויצירתו האמנותית משקפים את

אהבתו הגדולה לארץ.

 

 

                                           ראובן פלץ