השעה 9 בבוקר, יום ראשון אפרורי,ההרגשה של מוצש עוד מעיקה לי על הלב.
יושב בתחנת אוטובוס שכוחת אל בפריפריה החביבה עלי,התחלנו לנסוע,אני, ציון הנהג העצבני, 7 דוסים עם פאות מסולסלות, גברת נחמדה שמייחלת להגיע למשרד הרישוי, 4 אימהות עייפות, 3 תינוקות שבוכים, 2 בחורים חשודים שאיך נגיד את זה בעדינות,נראו קצת ערבים, וכמובן אחד אלוהינו.
השילוב של מזג האוויר המאובק ושל העייפות המצטברת שלי , גרמו לי לחשוב שאנחנו על אוטובוס בלונדון, מלבד התפאורה שהייתה שונה במקצת,אמנם לא בהרבה, את דגמי האסטון מרטין המעודנים, החליפו דגמי הפונטו המעופשים, אוטובוס הקומותיים המנצנץ באדום,הוחלף באוטובוס אגד בגוון ירוק דהוי, את נהגי המוניות, צ'רלס,וויליאם 
וג'יימס החליפו שמות משונים שהבולטים בהם היו, שבי,סמי, ומנחם חצי אוזן,המשכנו בנסיעה 
אני ציון הנהג ונבחרת החלומות שלי, בין הפקקים המייגעים הצלחנו להגיע למחסום המיוחל,מחסום "אזעים",שתאמת די הזכיר לי את שעון"הביגבן" בלונדון היפה,
לאו דווקא במראה,אלא יותר בקשר ההדוק לזמנים, את המחוג הגדול החליפה רשימת שמירות קרועה למחצה ובמקום דגל בריטניה המהולל התנופף לו, סדין לבן 
שקצת התקשתי לקרוא את הכיתוב הצבעוני שהיה עליו, לבסוף הבנתי כמה מילים בודדות ,"עד מטי גדוד ארז" , תחושת אכזבה עברה בי על שגיאת הכתיב המצחיקה, אבל התעשתתי וחזרתי לעצמי כשהבנתי שעברנו את ביקורת הגבולות, "ביורו טריפ" הישראלי שלנו,המשכנו לנסוע מעלה לירושלים רבתי, רמזור אדום פה, תאונה שם , אפצ'י מבהיל מציון הנהג, באיזשהו שלב, אגרתי מספיק כוח והחלטתי להוציא את האוזניות מהכיס, 
מיד עלתה בי המחשבה, שאולי מעט אחרי שנרדמתי אמא שלי היקרה ,פלשה לי לחדר וקשרה את האוזניות שלי במשך זמן לא מבוטל,הרי לא מתקבל על הדעת שהם הגיעו למצב כזה בכוחות עצמם, גיחכתי לעצמי וחזרתי למלאכה, בחרתי תחנת רדיו אקראית
וניסיתי להתעלם מהצפירות הנעימות של סמי הנהג מונית שבדיוק נחתך בכביש, נרגעתי והתחלתי להיזכר בליל אמש, מוצאי שבת הארורים, בין שיר של פינק פלויד שהתנגן לי באוזניים עדיין הדהדה לי מנגינת "סיכום עולמי" ששודרה בערוץ 2,
מין מנגינת רפאים כזאת שנותנת לי להבין במקצת את זוהר ארגוב שהתאבד בתא המעצר,התחלתי להרהר על כל השטויות שמראים שם ,תחרות עגבניות בספרד, ריקודי עם בגואטמלה, ואיך אפשר שלא לסיים עם מרוצי פילים באוגנדה,האקסית שלנו.
הרגשתי עצירה, מבט לחלון הפתיע אותי וגילה לי שהגענו לתחנה המרכזית, ירדתי מהאוטובוס הנחמד, כמובן לא לפני שציון 
התגלה כמעריץ של דני רופ, ונתן נאום מרתק על מזג האוויר הסוער שצפוי,נפרדנו לשלום בחיוך מזוייף ונכנסתי לתוך התחנה המרכזית, נבדקתי על ידי שומר רוסי, שאני לא זוכר כל כך את שמו, רק את זה שהוא הזכיר לי שם של סבון כלים כלשהו, הסתכלתי בשעון , השעה הייתה 10 וחמישה,רעב תקף אותי כמובן שהתיישבתי איך לא"במקדולנס", הזמנתי את הארוחה הקבועה רק עם בקבוק זירו בזכוכית, כי איך אפשר שלא לשקר לעצמי מדי פעם.
המוכרת קראה בשמי,היא דווקא נראתה נחמדה, היא הגישה לי את הארוחה, וזרקה לעברי את צמד המילים המפורסמות, "שבוע טוב" , אותם צמד מילים מקוללות שגורמות בדיוק להפך ממה שהתכוונו,פתאום הבנתי שיום ראשון היום ואין לי מנוס מחברו, יום שני. 
התישבתי על הכסא הקרוב, נאנחתי קלות ונתתי ביס ראשון בהמבורגר "100 אחוז בשר בקר".
חייכתי לעצמי וחשבתי שאם אני לא בלונדון, אפשר להסתפק באמריקה, ובאוכל "הביתי" שכלכך מאפיין את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.