הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
שחרור_התודעה

תחושת הדחיפות בלהיות עם עצמי...


בעשור השלישי לחיי הייתי אישה מבוגרת ובעשור הרביעי התעוררתי... כמו ילד שאך עתה למד את אפשרויות היקום, אני מגלה עולמות חדשים, מתנסה, חווה ולומדת. משחררת את כבלי העבר ובוראת מציאות חדשה... לומדת לאהוב את עצמי ודרך ליבי מגלה את האהבה האינסופית כלפי כל העולם סביבי. כותבת את המציאות שלי...

יום חמישי, מדיטציה של כ-50 דקות.
תחושת הדחיפות בלהיות עם עצמי. הגעגוע העמוק לשקט.
מגיעה הביתה בסופו של שבוע קצר/ארוך ומתיישבת מול החלון... מורידה כל דבר לוחץ, מפזרת שיער...
RESET, עוצמת עיניים.
סדרת נשימות מהבטן, הרגעה של כל שריר כשאני מתחילה מהמצח. רואה את שני הקוים המקבילים נעלמים.
הראש נתלה על החוט בלתי נראה מהכתר והנסטר צונח קרוב אל בית החזה...
זוויות הפה מתרוממות לחיוך ואני נשטפת באור צהוב בהיר.
בכל שאיפה הגוף מרגיש גלי חשמל קטנים. בכל נשיפה המחשבות יוצאות וגל נוסף שוטף את כולי באור בהיר...
המרכז נפתח... אני רואה את הלב הפועם והריאות הנושמות, כבר לא חושבת על הנשימה, פשוט רואה וחשה אותן מתרחבות ומתקווצות בקצב אחיד...
הידיים שלובות בין רגליי בישיבת חצי לוטוס. אני מודעת לכל רעשי הרקע אך הם מפסיקים להטריד אותי. נוצרת סוג של בועה מסביבי והפחדים המיידיים נעלמים.
CLEAN,  מנסה לדלות רגע שצריך לפתור.
מקבלת הבזק של תמונה ומיד תוהה האם זה הסיפור הנכון. לאט לאט התהיה מתפוגגת (לשאוף הוכרה, לנשוף מחשבה)...
אני מקבלת שני הבזקי זיכרון מגיל מבוגר יחסית 18 ו-20, שנים קשות. הרבה בושה.
מדברת אל עצמי הקטנה, מדמיינת כל פרט בתמונה. מחבקת, בוכה... כאן ושם... נותנת לנשמה להיזכר בתחושות שהיו אז, חשה ... בעוצמה פחותה בהרבה ממה שזכרתי... נותנת לתחושות להישאר עד שהן כבר כמעט ולא שם...
מאמצת לחיבוק אוהב ומקבל. מרגיעה ומחייכת.
שי עולה מול עיניי. אינטואיטיבית אני יודעת מה עלי לעשות...
רוצה לשחרר. צד אחד אומר "עדיין לא, עוד קצת". הצד האחר אומר "זה לא נכון לך, תם ונשלם. תקבלי." אני מתחילה את מנחיי הרייקי. מרגישה את החשמל באצבעות.
חום עוטף את פניי ואני בשדה חיטה בשעת שקיעה, לבושה חצאית לבנה וחולצה בצבע כתום, שיערי פזור, מתבדר ברוח הקלילה, נוצץ בשמש השוקעת.
שי שם, עם הכלב המופלא שלו ואני מרשה לעצמי לחוש את האהבה שחשתי כל כך הרבה זמן והיום היא נעולה מאחורי דלת ברזל בליבי, מתחננת לפרוץ החוצה. אנחנו נפרדים בנשיקה רכה ואוהבת. מודים אחד לשני על הטוב שהיה ועד כמה נפלא זה הרגיש. הכלבלב מקבל נשיקה על האף וליטוף ארוך מאחורי האוזן השמוטה שלו.
אני נשארת והוא מתרחק אל האופק, השמש מאחוריי מאירה את דרכו. הוא כמעט נעלם ולרגע אני מקפיאה את התמונה מהפחד הקטן שעוד נשאר. מעבירה ידיים על הרכות. שאיפה ברכה, נשיפה מחשבה... אור... והוא וניוטון נעלמים לגמרי... מרשה לכאב בלב ולמחנק בגרון להשטלת.. נותנת לתחושות להיות ולפעום. אני במקום מוגן זה בסדר לכאוב.
סוקרת את סביבתי ומחליטה להיזכר בתחושה של לרוץ חופשי, בתוך שדה אל עבר השמש. אני מתחילה לרוץ, פורסת את ידיי. התחושה לא באה מייד. נושמת יותר עמוק ומסתובבת במקומי בידיים פרוסות לצדדים, ראש זרוק לאחור וחיוך.
מעבירה ידיים אל הלב ומתמלאת בחום.
רואה את ליבי מתמלא באור. רואה את המקור שלי. הליבה. זוהרת באור זהוב, מפיצה סביבה אבק כוכבים. צורת אליפסה.
ורד בצבע סגול לילך עולה מול עיניי ואני יודעת שזו הליבה שלי... מבולבלת... חייבת לספר, לשתף, להבין.
שאיפה ברכה, נשיפה מחשבה... הורד שייך לליבה שלי.
עוברת למקלעת השמש ומרגישה את מדקרת הגעגוע. מנסה להאצים את התחושה... נזכרת ברגעים וחשה געגוע. מרשה לעצמי. זה נרגע לאט לאט.
מחייכת ושוטפת באור את כולי..
כתום. צ'קרה מינית. מעבירה את ידיי ונזכרת בתחושה שהוא היה אחראי לה.
חום עולה מידיי. לא גירוי מיני מובהק. זיכרון נעים ועדין. כבר אין את אותה תשוקה מפרקת... האם זה עבד? האם באמת אני מצליחה לשחרר?
שאיפה ברכה, נשיפה מחשבה. מניחה בצד. מעבירה ידיים אל הגב ומדברת אל עצמי של הכאן ועכשיו, מחבקת...
בתוך שדה החיטה עם השמש השוקעת, נדנדה תלויה על עץ ואני מתנדנדת גבוה אל השמיים. חשה את תחושת התרוקנות הריאות כשאני עולה לאויר ונשארת מקבילה לענף לשבריר שניה.
תחושה קלה של התרגשות עולה בבטן כשאני חוזרת לאחור עם הנדנדה.
מותחת את עמוד השדרה שלי שוב, תולה את הראש מהכתר ושוב עולה גבוה לשמיים.
הנה הנשימה העמוקה לה חיכיתי, כשכל בית החזה נפתח והאויר זורם פנימה...
מעבירה את ידיי אל הבסיס. אמא אדמה... גזע העץ שלי מקלגה...
עודד עולה מולי. אני מחייכת. הינו ילדי טבע בהודו.
מרגישה את האדמה הרטובה אחרי הגשם תחת רגליי היחפות, את מגע גזע העץ הענקי, קשה ורך בו זמנית. רגל שנבלעת בתוך הבוץ עד הברך. הקרירות הנעימה מתפשטת ברגל שמאל ואני מחייכת לתחושה. שאיפה ברכה על הזכרונות הנעימים והמוחשיים האלה, נשיפה של מחשבה טועה כלשהי...
מעבירה את ידיי אל ברכיי ולרגע לא יודעת לאן ללכת.
עץ הקסם שלי. מסתובבת ומתחילה לתפס אל ההר. חשה את הכאב שיש לי בברכיים בזמן הליכה מאומצת.
מזרימה חום. שוטפת את עצמי באור.
מתפסת לרוחב ההר בשיפוע. השמש מימיני עם הנוף של קלגה. אני שם. כולי. לבד על ההר. מגיעה למרגלות העץ. מרימה את ראשי ורואה את קרני השמש הנשברות בין העלים הצהובים והכתומים. מחייכת.
הוא שקוע מעט בתוך אדמה חומה כהה. מעבירה את ידיי אל כפות רגליי ובמקביל צועדת אל תוך מעגל האדמה.
רגליי מקבלות זרמי חשמל וחום מהאדמה ומידיי. הידיים נוגעות בגזע והזרם והחום מתגברים.
מחשבה חולפת בראשי על לב פועם ואני מתחילה להרגיש את האדמה והעץ פועמים דרך כפות ידיי ורגליי בקצב אחיד. כולי לב פועם.
שמה לב שהנשימה האטה למינימום. לוקחת אויר. הפעימות מתפוגגות ואני תוהה למה לא הגעתי לעץ הזה בקלגה במציאות... שאיפה ברכה על רגע כה יפה ועל זכרון/תחושה כה עמוקים, נשיפה של מחשבה.
אין ממה לפחד...
לא זוכרת את המחשבה הבאה...
יושבת בדומיה עוד זמן מה...
פוקחת מעט את עיניי. עוצמת. משלבת ידיים בסמוך לחזה ומודה לכולם. מודה לעצמי. מחייכת. נושמת. חוזרת לתודעה.
מרימה את ידיי אל ראשי. שוב הורד בצבע לילך מופיע (בראשי, בעיניי, בליבי... ?) מודה. מודה לשומרים שלי. כמו תמיד אני מרגישה מישהו/משהו מצד שמאל. מאין תחושת חמימות מוגברת בזרוע השמאלית. מחשבה עוברת... מעניין אם אני אדע מי זה אי פעם. האם יתגלה... שאיפה, נשיפה.... מודה לסבתא. היא שם מהיום הראשון.
פוקחת עיניים. מחייכת. נושמת...
לוקחת נייר ועט ומתחילה לרשום.


מה דעתך על תחושת הדחיפות בלהיות עם עצמי... ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה

נכתב ע"י Julsi
בתאריך: 03/08/2015
יוליה

1 מאמרים | 1953 כניסות
מאמר זה נקרא 1953 פעמים 0 תגובות למאמר זה - להוספת תגובה
דירוג המאמר
60%
נהנתם? נשמח לקבל לייק מכם!