ילדה מתוקה ראיתי בעיר זרה,
עיניה חייכו אליי חופש וצחוקה כישף בנעימים
כשפגשתי לראשונה בשפתיה, פרץ בי מעיין הנעורים
 
בין מתכות ובניינים, ברחובות המשתרגים, יד ביד לעד
בסוף של יום, בשיא החום, ברגעים של כאב וצחוק
בבוקר קר, ברגע מנוכר, בימים שבא לשתוק
 
רציתי אותך איתי תמיד, עם השלדים מהעבר והכאב שלא הגליד
למרות ולא בגלל, עם קצת אולי וטיפת אבל, זה הלב שבחר
להחזיק ידך, לנשק לכל אורכך, להתרגש עד אינסוף ממך
 
 ועכשיו דבר לא נותר, מלבד זיכרון רחוק וקר
מאחל שאשכח, אותי ואותך, עד שהכאב ידעך
עד זעם יעבור ואפלט מתוך השחור אל יום שטוף אור.
 
ואז נתקל בך במקרה ונזרק שוב אל הקצה,
הדמעה לא מטפטפת אך דמותך משתקפת
ואוי לכאב, שנדבק ולא עוזב, ופתאום אני חושב
אולי אני עוד אוהב?
 
כולי תקווה גדולה שהאהבה עוד תפרח
ויום יבוא ואזכר בך,  ותשובי להיות חלק מתוק
 מתקופה יפה של אושר עמוק, אחרי הכל את נפש חופשיה
ואני שהייתי, עכשיו כלוא באפלה.