לחג הפורים יש תדמית קלילה וחביבה. תחפושות, משלוחי מנות, כמובן סעודה כיד המלך, ואחרון אחרון חביב, שמחה מקיר לקיר. אבל מאחרי התחפושת הזאת, חג הפורים מסתיר 'כמעט אסון', שמעטים כמותו בהיסטוריה. עם ישראל כולו, עמד תחת גזירת כליה מוחלטת. לא שעבוד (כמו פסח וחנוכה), אלא השמדה פיזית שקיבלה כבר את כל האישורים הבירוקרטים, וכלפי חוץ לפחות, כבר עברה את שלב האל חזור.
וכל זה קורה, בתקופה הכי בטוחה של עם ישראל בהיסטוריה. המלך מזמין אותם לסעודה כאזרחים שווי זכויות, מרדכי היהודי ממלא תפקיד בכיר בשחצר המלוכה, ואסתר היהודיה היא אשתו של המלך בכבודו ובעצמו. ספק אם אי פעם, הייתה יהודיה אשתו של מלך ששלט על כל הגלובוס. כיצד זה יתכן? מדוע דווקא בתקופה הכי בטוחה נוחתת על עם ישראל הגזירה הכי נוראה?
זה מוביל אותנו למסקנה, שקיום עם ישראל, מלכתחילה אינו טבעי. קיום עם ישראל הוא שמימי ורוחני. כשמצבם הרוחני של עם ישראל איתן, הכל בסדר. אך כשהם מתדרדרים בצורה כזו או אחרת, גם הנסיבות הטבעיות הנוחות ביותר, לא ימנעו את הגזירות.
זה מסביר גם את התנהגות אסתר. לכאורה, בהתחשב במעמדה הבכיר בארמון, היה זה די מתבקש, שהיא תארגן בדחיפות משלחת דפלומטית, כדי לבטל את רוע הגזירה. במקום זאת, היא מבקשת מכולם לצום שלשה ימים רצופים, ומוסיפה שגם היא תעשה זאת. איזו התאבדות!!! הר המלך בחר בה, רק כי היא נשאה חן בעיניו. אין צורך לומר, שצום של שלשה ימים, לא מוסיף למראה החיצוני של כל אדם באשר הוא!
אך אסתר ידעה, שקיומו של עם ישראל הוא שמימי בעיקרו. גזירת ההשמדה היא סמפטום של בעיה רוחנית, ואותה צריך לפתור. אחרי זה, ההתמודדות עם הבעיה הגשמית תהיה הרבה יותר פשוטה.
זוהי הוראה גם לכל אחד בחייו הגשמיים. ראשית, עלינו ראויים לקבל את הברכה האלוקית, על ידי שנעשה את רצון ה', ונקיים את מצוותיו. על ידי זה, תשרה עלינו הברכה האלוקית, בכל תחום בו נרצה לעסוק.