ביום בהיר אחד, אחרי מעל שנה של נסיונות, גיליתי שאני בהריון! איזה תענוג, הריון ראשון, כמה התרגשות.
יאללה, יוצאים לדרך עם מלאכת הבדיקות הקדושה: דופק ראשון- צ'ק, שקילה- צ'ק, שקיפות עורפית- צ'ק, סקירה ראשונה- צ'ק, סקירה שניה- צ'ק, מי שפיר- צ'ק, העמסת סוכר- צ'ק, מוניטורים, אולטרסאונדים- צ'ק, צ'ק, צ'ק!!!!
מגיעים ללידה, התינוקי שלי לוקח את הזמן ובסוף, אחרי שקצת זירזנו אותו, והכרחנו אותו, הוא בחוץ.
מה עכשיו?
לקחו לי אותו, אפילו לא הספקתי להעיף בו מבט.. אני עדיין רתומה למיטת הלידה כמו איזו חיה שחוטה, פרוסת איברים מדממים.
ואז נכנסת הרופאה הנחמדה וניגשת לאוזן שלי ולוחשת לי משהו שעד היום נשמע לי מוזר: "את יודעת שלתינוק שלך יש שפה שסועה, נכון????"
בצורה מפתיעה מה שעבר לי בראש באותם רגעים היה: מה זה שפה שסועה? ולמה אף אחד לא הביא לי את התינוק שלי שכל כך עמלתי עליו?
אחרי שהצלחתי להגות את המילה "לא" היא הבינה שאין עם מי לדבר. ביקשתי שוב לראות את התינוק שלי והביאו לי אותו עטוף בשמיכה.
הייתי בהלם! היה חסר לו חלק! רציתי לצעוק למישהו, להגיד להם- סליחה, חסר לתינוק שלי חלק! אבל החדר היה ריק. אז המשכתי להסתכל עליו. הוא נרדם ונרגע בידיים שלי, זה היה מופלא.. לא רציתי שיקחו אותו אבל אף אחד לא ממש שאל אותי, פשוט לקחו אותו...
נשארנו בבית החולים עוד כמה ימים וכולם כל הזמן טרחו להגיד לי שזה בסדר, ושזה רק קוסמטי, יש דברים הרבה יותר גרועים. אני יודעת שיש דברים יותר גרועים, אבל אף אחד לא סיפר לי שזה יכול לקרות גם לי! אף אחד לא הכין אותי וחוץ מזה- מותר לי לרחם על עצמי קצת, לא?! יש לי את כל הסיבות בעולם!
אחרי שבועיים כבר התחלנו להעביר את הילד המסכן עינויים, דחפנו לו פלטות לפה, הדבקנו לו את השפתיים עם מדבקות- הכל כחלק מההכנה לניתוח שהוא מתעתד לעבור בעוד 3 חודשים. והוא דימם, ונפצע, ובכה, ואני בכיתי איתו, ובכיתי עוד קצת, וצרחתי והוא צרח בחזרה... פשוט תענוג.
בגיל 3 חודשים הוא עבר ניתוח לתיקון שפה שסועה, השבועיים הראשונים היו סיוט- האכלנו אותו במזרקים והרדמנו אותו רק על הידיים. התינוק המסכן שלי היה עם סדים על הידיים ותפרים בפנים ולי אין מה לעשות עם זה. בדיעבד חשבתי לעצמי: "למה בכלל עשינו את הניתוח המקולל הזה? הוא היה כלכך יפה עם השפה השסועה שלו!" אבל אז נזכרתי במבטים של אנשים שהסתכלו עליו לפני הניתוח, איך הם היו מזועזעים והסתכלו עלי בעיניים מתחננות שאתן להם נחמה - "טוב מזל שזה רק קוסמטי!"
גם היום, שנתיים אחרי, הגבר הקטן שלי עם צלקת רצינית בפנים, הניתוח הנורא לא הצליח כלכך ועכשיו צריך לעשות תיקונים.
איך מסבירים לילד בן שנתיים וחצי שהוא הולך לעבור ניתוח- שהוא ישן 3 שעות ויקום עם כאבים מטורפים בשפה, עם תפרים בפנים שאסור לו לגעת בהם, שהוא צריך לאכול רק נוזלים ושבגיל מבוגר יותר הוא יצטרך לעבור עוד ניתוח כדי לתקן את הסתימה בנחיר שהצלקת התכווצה לתוכו, איך???
ושמישהו יעיז להגיד לי שזה רק קוסמטי!