לפני שנה, ביום הזכרון לשואה ולגבורה ישבתי בחדר האורחים בביתם של הוריו של בעלי. פנים אל מול פנים ישבתי עם חמותי כשדמעות זולגות מעיניה ותחושת עלבון כבדה מעיקה עליה. שבוע קודם נולדה בתי הקטנה, נוגה, מתרגשת מהלידה הקלה שהיתה לי ומהנס הקטן שנולד לי, קראתי לנסיכה הפצפונת בשם נוגה. את השם אני בחרתי בלי אפשרות לתת לאיש לערער על השם. מחלוקות רבות נשמעות בקרב בני המשפחה בנוגע לשמה של בתי טרם הלידה כשרמזתי שזה השם שאני רוצה. ההורים של החצי רמזו שנקרא לפצפונת שיר או שרה או משהו שמתקשר, אני בחרתי להתמקד במה שהלב שלי בוחר, בחרתי בנוגה. ובכל זאת, חמותי לקחה את בחירת השם קרוב אל ליבה, איך וויתרנו על שרה? 

באותו יום, שבוע אחרי הלידה אחרי שתיקה ארוכה בנינו, הגיע הזמן ליישר את ההדורים ואני רציתי את חמותי שוב קרובה אלי וביחסים קרובים כפי שהיינו כל השנים, שאלתי אותה על עניין השם וטלפון שבור נגלה אל אוזניי, הוריו של החצי התכוונו שנעניק את השם שרה בתור שם שני לבתנו. כשהתמונה התבהרה, לא היה לי נעים לחייך ולצחוק על תחושת ההקלה שהרגשתי, לא, לא נוותר על שרה, התנצלתי על האי הבנה ושמחתי שישרנו שוב את ההדורים, לא, אנחנו לא מוותרים על שרה ונעניק לנוגה שם שני, שרה.

למה שרה?

שרה היתה סבתו של בעלי, סבתא שרה היא ניצולת שואה שנפטרה לפני 3 שנים בגיל 99 וזכתה לחיים ארוכים. שרה, אם לארבעה שלא הצליח לשמור על כל ילדיה במלחמה והאח הקטן נפטר לאחר שהיה חולה מאוד וסבל מהרעב הכבד שהיה בתקופת המלחמה. אמא לשלושה עברה מסע הישרדות אישי מלווה בשלושת ילדיה הקטנים ברחה ממקום למקום ונעזרה בטוב ליבם של אנשים מזדמנים שפגשה בדרכה ועזרו לה להסתתר. בעלה  נלקח למלחמה והיא עשתה דרכה לבד, נלחמת על חייה ועל חיי ילדיה בעוד בעלה נלחם מול הנאצים.

הסיפור של שרה הוא סיפור טוב יחסית, שרה ניצלה עם שלושת ילדה, בעלה חזר מהמלחמה חי ובריא אך ללא יד, אך חזר,המשפחה היתה כמעט שלמה. שרה עלתה לארץ עם ילדיה כשהם כבר גדולים עם ילדים משל עצמים וזכתה לאריכות ימים.

את שרה פגשתי לאחר החתונה שלי עם בעלי לפני שש שנים, היא עוד היתה צלולה בדעתה וזיהתה את הנכד שלה. הענקנו לה זר פרחים ותמונה שלנו הייתה תלויה על הקיר ליד מיטתה. 

לא וויתרנו על סבתא שרה, כשם שמעולם לא וויתרה על משפחתה.

נוגה שרה שלי, שקרויה על שמה, תהיה כבר בת שנה בימים הקרובים ואני מאחלת לה שתגדל להיות כמו שרה, אישה חזקה ואצילית. אחריות כבדה הטלתי על בתי בכך שהענקתי לה את שמה לשאת זכרון על ימים שאסור לשכוח ואסור שיקרו שוב. נוגה כבר לא תכיר את סבתא שרה אבל בטוח לעולם לא תשכח.