נהג שפוגע ומפקיר את הנפגע על הכביש ראוי לכל גנאי. אין ספק שנטישת נפגע היא מעשה חמור ושפל מאין כמוהו. כך מתייחסת החברה לעבירה וכך מתייחס אליה גם החוק, הגוזר על העבריין עונש כבד. אלא שהנהג האשם בתאונת פָּגע וּבָּרח לא מתחשב בצו המצפון, באי המוסריות ובאי החוקיות שבמעשהו, ובעונש הצפוי לו אם ייתפש. הוא מודרך על ידי הפחד, הגובר על כל שיקול אחר באותו רגע.

יתכן שמדובר באדם שהקפיד לשמור על החוק עד לאותו רגע. יתכן שהזדעזע לא פעם בעבר כששמע על תאונת פגע וברח, גינה את המעשה וחשב שלו זה לא יקרה, עד שזה קרה לו ולא היה לו האומץ לשאת בתוצאות הפגיעה שגרם לזולתו. הוא בחר להעדיף את טובתו האישית על חייו ושלמותו של האדם ששרוע בגללו על הכביש וזקוק באופן דחוף לעזרה שאולי תציל את חייו. זאת הייתה בחירתו מכיוון שהפחד שלט בו, פחד מעונש ודאִי שגבר על פחד מעונש כבד יותר במקרה שייתפש, בתקווה שלא ייתפש.
 

אשר על כן, גינוי על ידי החברה וקביעת עונש כבד על פי החוק אין די בהם כדי להרתיע אדם כזה, על אף שהוא מודע לכך שאלה יהיו מנת חלקו אם ייתפש. מה אם כן יכולה החברה לעשות כדי למנוע או לפחות לצמצם תופעות כאלה? כדי לנסות לתת מענה לשאלה זו, אנסה לתאר תהליך אפייני שמתחולל בנפשו של אותו נהג, אדם שנחשב כאדם הגון ושומר חוק, החל מהרגע שמתברר לו שפגע באדם אחר ועד לרגע שהוא מחליט לברוח.
 

תחילה הוא המום. אולי הוא מתעניין לרגע על מצבו של הנפגע, אבל חיש מהר ה"מה קרה לו" הופך ל"מה קרה לי" ומכאן הדרך הקצרה ל"מה יקרה לי". תאמרו ודאי שזו גישה אנוכית שפלה, אבל למעשה אין לו שליטה על רגשות אלה. וכאן מתחיל הפחד, החרדה הבלתי נשלטת שדוחפת אותו לברוח, לברוח, לברוח. החוק, הכבוד העצמי, מצוקתו של הפצוע השוכב על הכביש לא נכללים במערכת השיקולים שלו באותו רגע, כי הפחד חזק מכולם.
 

התנהגות זו נובעת במידה רבה מכך שהנהג הפוגע לא היה מוכן מבחינה נפשית למצב שכזה. בשעורי הנהיגה שלו, בפרסומים בתקשורת, בשיחות ובהערות מכל עבר תמיד הוזהר, "סע בזהירות". איש מעולם לא הדריך אותו ומעולם לא תרגל מה עליו לעשות במקרה שיפגע באדם אחר. גם אם למד כיצד להגיש עזרה ראשונה, הוא לא הודרך כיצד עליו להתמודד עם המצב שהוא עצמו פגע בבן אדם ועליו להתרכז בהצלתו ולהתעלם מכל דחף אחר.
 

אני סבור שחשוב להדריך ולתרגל ולהטמיע את כללי הזהירות בדרכים, להזכיר לנהגים השכם והערב מה הן הסכנות על הכביש אולם לא פחות חשוב, להדריך ולתרגל כיצד עליהם לנהוג אם חלילה פגעו באדם אחר, בין אם הם אשמים וצפויים לעונש ובין אם לאו. על כל נהג לדעת ולהפנים:

אסור בתכלית האיסור לברוח ממקום התאונה. אסור בתכלית האיסור להפקיר פצוע. אוי לו למי שיעשה דבר שכזה אם ייתפש, וגם אם לא ייתפש, כיצד יוכל להתמודד עם מצפונו בהמשך חייו?

 

שלוש הערות:

1. בקשר לאי יכולתו של הנהג להתגבר על הדחף לברוח, כתבתי מאמר באתר זה בשם הגיגים על חטא ועונש שדן בחוסר השליטה שלנו ברצונותינו.

2. בקשר להשפעה אפשרית של נקיפות המצפון על נהג שהצליח לברוח מתאונת פגע  וברח ולהתחמק מעונש, כתבתי  באתר סיפור קצר בשם קורפוס דליקטי.
3. בשנת 2011 פרסמה עמותת אור ירוק דו"ח בשם תאונות פגע וברח תמונת מצב המתאר בין השאר את מצבו הנפשי של הנהג הפוגע (עבירות פגע וברח - ההיבט הפסיכולוגי בעמוד 7 של הדו"ח). כמו כן כולל הדו"ח קריאה להנהיג תוכנית של חינוך והסברה (חינוך והסברה בעמוד 10 של הדו"ח) הכוללת שינון סדר הפעולות הנדרשות מנהג שפגע בזולתו, כחלק מלימודי בתיאוריה וכן במסגרת הלימודים בבתי הספר התיכוניים. למרבה הצער, עד כמה שידוע לי לא הייתה עד היום כל התייחסות בממשלה ובכנסת לדו"ח זה, וחבל.