בפרשיות אלו אנו קוראים על נגעי הצרעת.
בחז״ל מבואר שהצרעת הינה עונש על חטאי לשון הרע וגסות הרוח.
 
התורה מתארת לנו שלושה סוגי צרעת- צרעת העור, צרעת בגדים, וצרעת בתים.
ולמרות שבתורה מתוארת קודם כל צרעת העור ולאחריה צרעת הבגד והבית, אמרו חז״ל שלמעשה אדם שלקה בצרעת, קיבל זאת ראשית כל בקירות ביתו, ולאחר מכן בבגדיו, ורק לבסוף בגופו.
 
ומה היתה מטרת הצרעת?
 
בפירוש ״כלי יקר״ על התורה הוא מפרש שמילת מצורע רומזת על- מוציא רע.
דהיינו שהאדם שנתן דרור ללשונו והירשה לעצמו ללכת רכיל ולגרום בכך נזקים לקרוביו ושכניו, וזאת משום שהוא גאוותן וגס רוח וחש עצמו כטוב מהם, נענש בכך שלקה בצרעת.
 
התורה, כפי שביארו המפרשים, יצרה נגע לא טבעי, שהיווה אזהרה ועונש לאותו אדם, ותחילה הופיעה האזהרה רק על קירות הבית, ומשלא למד לקח היא עברה לבגדיו וגופו.
נגע הצרעת סימל את הרוע הנגוע, שאותו אדם הוציא מתוכו בדיבוריו ובהנהגתו, והראה לו איזו השחתה הוא מייצר, ואם הוא לא שם לב ולא השתנה ולא תיקן את מעשיו, הנגעים התקרבו ויצאו מגופו, לסמל במוחש את ההשחתה השוכנת בו.
 
המצורע היה נחשב לאדם טמא, ברמה כזו שחייבה אותו לצאת אל מחוץ לעיר, ונאסר עליו לשהות עם אשתו ומשפחתו, ואף היה מוטל עליו להכריז בקול לכל העוברים ושבים, שיתרחקו ממנו למען לא יטמאו את עצמם.
גם הבגדים והבתים שלקו בצרעת, היו נטמאים. והיו צריכים בסופו של דבר, לשרוף ולנתץ אותם.
המסר שעלה מתוך זה הוא- שהמצורע גורם להשחתה והפצת רוע חברתי כה גדול, שעלינו להקיא אותו לחלוטין מתוך החברה, כל עוד הוא לא תיקן את מעשיו.
 
וכאשר המצורע ישב לו בדד מחוץ למחנה ונוכח לראות את מצבו העגום, ולהפנים את השינוי הנדרש ממנו, הוא עלה בכך על דרך התשובה ונרפא מן הצרעת.
גם בנגעי הבתים, התורה נתנה לו שהות, לאחר הופעת הנגע בקיר, לפנות את כלי הבית, ולהמתין לכהן שיכריע בדין הנגע שעלה בביתו. ובתוך כך היה לו זמן לשוב בתשובה ולהתחרט על מעשיו, ואז הנגע היה קטן ונעלם לו, ולא היה צריך עוד לנתוץ את הבית.
 
אולם, גם לאחר שהמצורע שב בתשובה, הוא לא היה רשאי סתם כך לשוב לביתו כאילו מאום לא קרה.
התורה עדיין דרשה ממנו לעבור תהליך טהרה שיטמיע בו את המסר שהצרעת באה ללמד אותו.
ולשם כך הוא היה צריך להביא קרבן ציפורים, ולקבל הזאה מדם הציפור וממימי המעיין על ידי שלושה מיני ענפים- ארז ואזוב, ושני תולעת.
והסביר רש״י על פי דברי חז״ל במדרש, שהציפורים המצייצות באו להזכיר לו את דיבוריו הקלוקלים והמזיקים, והארז סימל את גאוותו שגרמה לו לכך, והאזוב ושני התולעת הראו לו היאך עליו להשפיל את עצמו וללמוד את דרכי הענווה, ורק לאחר סיום תהליך ההיטהרות הזה, היה המצורע טהור ורשאי לשוב לביתו.
 
הזרם הביהביוריסטי מפרש את ההתנהגות בעולם הן של בעלי חיים והן של בני האדם, כתוצאה של למידה המושפעת מחיזוקים ועונשים.
אנחנו מתמידים בהתנהגות שמקבלת חיזוק חיובי, ונמנעים מהתנהגות הגוררת עונשים.
 
אלברט בנדורה פיתח זאת יותר, והדגיש את הרכיב הקוגנטיבי המתווך בין הלמידה להתנהגות.
לדבריו, הלמידה לא נעשית בהכרח מתוך חוייה אישית של תגמול או ענישה, אלא אף מתוך צפייה במודל, שזה בעצם נסיון של אחרים.
והלמידה מצפייה איננה אוטומטית, אלא היא מהווה מקור מידע שיכול להוות תמריץ לחקות התנהגות שראינו שנראית כמתגמלת בתנאים מסויימים.
 
נגעי הצרעת כפי שהסברנו, שבאים כעונש וכאזהרה לאדם שחטא בגסות הרוח ולשון הרע, מהווים מקור מידע, אך לולא התיווך הקוגנטיבי של פיענוח המסר והפנמתו, הם יוותרו חסרי תועלת ותכלית.
לולא שהמצורע יבין שאלוקים מסמן לו שעליו לחדול מהנהגותיו ולהיות עניו יותר, הוא לא יתייחס כראוי לנגעים והם ימשיכו להתקדם מקירות הבית לבגדיו ולאחר מכן לגופו, וישארו שם ולא יעלמו, מפני שהוא עדיין לא ראוי להיטהר ולשוב לעיר.
כפי שאמר ירמיהו הנביא- ״יסרתני ואיווסר כעגל לא לומד״ וביארו שכוונת הנביא היא, שהעגל הצעיר שעדיין לא מלומד בחרישה, גם כאשר הוא מוכה בידי החורש, הוא לא מיישר את הליכתו היות והוא לא מבין כלל מה רוצים ממנו.
 
כך גם המצורע, צריך לרצות להבין את המסר העולה מנגע הצרעת, ולשנות את דרכיו מצפייה בנגע המופיע בביתו או על בגדו, שאם לא כן, הוא יצטרך לחוות זאת בעצמו על בשרו.
וגם אז רק לאחר הפנמת המסר והחזרה בתשובה וההיטהרות, הוא יצליח לחולל בקרבו את השינוי הנדרש ממנו ולחזור לחיות בקרב משפחתו ושכניו.
 
עונשי התורה אם כן, נועדו לחנך ולשנות את החוטא, ותהליך הלמידה הזה דורש ומחייב את הקוגניציה שתתווך בין המסר האלוקי לבין השינוי הפנימי שנדרש מן האדם, ועל ידי כך הוא זוכה להיטהר ולשוב בתשובה שלימה.