הפרשה פותחת בפסוקים המתארים את מטרת עשרת המכות- ״ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים... וידעתם כי אני ה׳ ״ .

וכך נאמר גם בסוף הפרשה- ״והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״.... ״והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים״ .

 

חובת זכרון יציאת מצרים הינה אחת מן המצוות המרכזיות ביהדות.

בכל יום בבוקר ובערב אנחנו מצווים לקרוא קריאת שמע ולהזכיר את יציאת מצרים.

הנחת תפילין המוזכרת בפרשתינו הינה זכר ליציאת מצרים.

בכל פתח מפתחי הבתים ושערי הערים, קבועה מזוזה בה נכתב זכרון יציאת מצרים.

בכל שבת ומועד, אנחנו מכריזים ואומרים בתפילה ובקידוש על הכוס- ״זכר ליציאת מצרים״ .

חג הפסח כולו, מוקדש לזכרון הגאולה ממצרים ויש בו מצוות יחודיות של אכילת מצה כפי שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים, וסיפור יציאת מצרים לילדינו בליל הסדר.

וכך גם בחג הסוכות אנחנו יושבים בסוכה, זכר לענני הכבוד בהם הוקפו בני ישראל ביציאת מצרים.

 

מדוע באמת התורה החשיבה והדגישה כל כך את חובת הזכרון הזו?

 

מבאר זאת הרמב״ן בסוף פרשתינו ונצטט מעט מדבריו- ״כאשר ירצה אלוקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל.... שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחילה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה... ותתקיים עם זה התורה כולה..... ובעבור כי הקדוש ברוך הוא. לא יעשה אות ומופת בכל דור, לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון, והחמיר מאוד בענין הזה.... וכן כל כיוצא בזה מצוות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים, כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו והתכוון בענינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאוד על עושי רצונו, שהוציאנו מעבדות לחירות וכבוד גדול, לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו״....

 

אם כן מסביר לנו הרמבן, שחשיבות הזכרון של יציאת מצרים נובעת מכך שכלולים בה כל עיקרי האמונה, היות והוכח בה קבל עם ועולם, איך הטבע מסור לבורא עולם, ואיך הוא משגיח בהשגחה פרטית על כל מה שמתרחש, ואף מודיע על כך מראש לנביאיו. כפי שקרה ביציאת מצרים, שהתקיימה הבטחת אלוקים לאברהם, ועם ישראל יצא משיעבוד מצרים ברכוש גדול ובאותות ומופתים, שפגעו במצרים ששיעבדו אותם באכזריות, וכל זאת נאמר ונובא בטרם התרחשו כל המאורעות הללו, על ידי משה בשליחות האלוקים.

והיות והעולם נוהג בדרך הטבע, ואלוקים לא ישנה את הטבע בכל פעם שתועלינה טענות כפירה וספקנות במציאותו. לכן בעזרת הזכרון החי והברור של מאורעות יציאת מצרים, נוכל להכחיש בבטחה את כל פקפוקיהם וספקנותם של הכופרים, מאחר שהמסורת שנשמרת בעזרת כל המצוות שכותרתן היא- ״זכר ליציאת מצרים״ , גוברת על כל פקפוק וטענה שמכחישה את מציאות הבורא.

 

מעניין להתבונן ולשים לב לאמצעים בהם נצטווינו לזכור את יציאת מצרים.

 

חוקרי הקוגניציה מבחינים בין סוגי זכרון שונים.

״זכרון סמנטי״- זכרון של ידע שניתן לתאר ולפרט אותו.

״זכרון אפיזודי״- זכרון אישי של אירועים ומצבים שחווינו.

שני סוגי הזכרון הללו כלולים ב״זכרון דקלרטיבי״ , שהוא הזכרון המכיל מידע מוצהר הניתן לתיאור, בין אם זה ידע בהסטוריה למשל, או זכרון אישי חווייתי.

לעומת זאת ישנו סוג נוסף ויחודי של זכרון והוא- ״הזכרון הפרוצדורלי״ שבו מאוחסן ידע תהליכי, של פעולות ומיומנויות שאינן ניתנות בהכרח לדיווח מילולי, כמו למשל- רכיבה על אופניים או נהיגה ברכב, או רכיסת שרוכי הנעליים.

 

בליל הסדר אנחנו קוראים בהגדה של פסח- ״חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״ , במילים אחרות התורה מבקשת מאיתנו להפוך את יציאת מצרים לאירוע חווייתי, שיזכר בתור זכרון אפיזודי אישי של כל אחד ואחת מאיתנו.

ישנן גירסאות שבהן נכתב- ״להראות את עצמו״ , וגם זה אמצעי שמטרתו לחוות באופן אישי את הגאולה ממצרים.

והסיבה לכך היא כמו שכתב הרמב״ן, היות ויציאת מצרים הינה אירוע מכונן, הן מבחינת הולדתו של עם ישראל כעם הנבחר, והן מבחינת ביסוס האמונה על ידי הניסים שנעשו בה.

 

יציאת מצרים נזכרת בזכרון דקלרטיבי, בתפילה ובקידוש, ונכתבה עשרות פעמים בתורה, כך שהיא חלק מהזכרון הסמנטי של היהודי.

אבל התורה חיברה אותה גם לזכרון הפרוצדורלי, כי המזוזה שנקבעת בשער ובפתח והופכת לחלק אינטגרלי מן הבית היהודי, והתפילין שמונחות על הזרוע והראש בכל יום, מהווים חלק משיגרת היום המעשית שלנו, וכל מה שנדרש הוא כפי שהגדיר זאת הרמב״ן- ״להתכוון בענינה״ , דהיינו להתבונן מה העשייה הפיזית והמעשית הזו באה לסמל ולהזכיר.

 

זאת ועוד, יציאת מצרים מתחברת כמעט לכל חושינו:

אכילת מצה וקידוש על היין-חוש הטעם.

ישיבה בסוכה והנחת תפילין- חוש המישוש.

לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים- חוש הראיה.

להזכיר את היציאה, ולספר עליה לבנינו בליל הסדר- חוש הדיבור.

החוקרים גילו שככל שמידע מקודד בדרכים רבות יותר, כך הוא נזכר ונשלף מן הזכרון טוב יותר, וככל שיש התאמה גדולה יותר בין אופן הקידוד לאופן השליפה כך גדלים סיכויי הזכירה של המידע, מפני שכל גירוי, מוקף ומלווה בהקשר מסויים. תופעה  זו מכונה- ״עקרון יחודיות הקידוד״ , כך למשל קל לנו לזהות את פקיד הבנק שלנו בסניף מאחורי הזכוכית, מאשר על חוף הים במדינה מרוחקת, היות והוא מזוהה אצלנו עם התפאורה של הסניף האפור...

 

כך גם זכרון יציאת מצרים, מקודד בחיינו לא בזכירה ערטילאית ומבודדת, אלא מקודד בדרכים רבות, תהליכיים ודקלרטיביים, סמנטיים ואפיזודיים, תוך שימוש ברוב אברי החישה שלנו, כך שמטרת המצוות הללו שנועדו להזכיר לנו את לקחי הגאולה, תושג במלואה, ותיזכר תמיד בכל הקשר ובכל דרך.

 

בברכת- ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״ .