בסוף הפרשה אנחנו קוראים על המעשה של מרים ואהרן עם משה רבינו- ״ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית... וירד ה׳ בעמוד ענן... ויאמר שמעו נא דברי... לא כן עבדי משה... ואיך לא יראתם לדבר בעבדי במשה״....
 
חטאם של אהרן ומרים היה ״לשון הרע״.
הדיבור הביקורתי שלהם על משה רבנו שפרש מאשתו ציפורה בעקבות דרגתו בנבואה, נחשב כגנאי למשה ולכן לקתה מרים בצרעת, והתורה ציוותה אותנו- ״זכור את עשר עשה ה׳ אלוקיך למרים״ כאזהרה על איסור לשון הרע.
 
בספר ״חפץ חיים״ כתוב- ״העונש הגדול אשר עשה ה׳ למרים הצדקת, שלא דיברה אלא באחיה אשר אהבתו כנפשה, וגידלו על ברכיה וסיכנה עצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא מה שהשוותה אותו לשאר נביאים ולא דיברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש (אהרן) בצנעה, והוא לא הקפיד על הדברים האלו שנאמר- ׳והאיש משה ענו מאוד׳ ואף על פי כן לא הועילוה מעשיה הטובים ונענשה בצרעת, קל וחומר לשאר בני אדם״...
 
מתאר לנו אם כן החפץ חיים על פי דברי הרמב״ן את מה שהתרחש כאן.
אהרן ומרים לא באו חלילה במטרה לבזות או לגנות את אחיהם, אולם הם התפלאו בינם לבין עצמם על צידקת דרכו, ותהו מדוע בגלל הנבואה הוא צריך היה לפרוש מאשתו, והלא גם הם נביאים ובכל זאת ממשיכים כרגיל בחיי באישות.
 
וכאשר שמע זאת הקב״ה, הוא בא והעביר להם את המסר- ״לא כן עבדי משה״ זאת אומרת שהנחת היסוד שלהם בכל הדיון הזה, מוטעית ושגויה.
דרגתו של משה רבנו בנבואה -אומר להם ה׳- הינה חד פעמית באנושות ושונה לחלוטין מכל הגילויים הנבואיים שיש לכל שאר הנביאים, ולכן עליו לפרוש מן כאשה ולהיות מוכן לנבואה בכל רגע, ״בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו״
וכפי שזה הומחש לאהרן ומרים, שבשעה שה׳ ירד לדבר עימם ולהוכיח אותם על דבריהם, הם לא היו טהורים והוזקקו לטבילה במקווה, וזה הראה להם בציור מוחשי, איך דרגתו של משה מחייבת אותו להיות תמיד טהור ומוכן לנבואה.
 
בעצם מה שאהרן ומרים עשו זה- ״השוואה חברתית״.
הם הניחו שכל מדרגות הנבואה שוות, וכפי שהם יכולים לנהל חיי אישות במקביל לנבואה, כך גם משה רבנו, ולכן אין הצדקה לפרישתו מאשתו.
 
מדוע בני אדם משווים את עצמם לסובבים אותם?
 
תיאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר טוענת, שמטרת ההשוואה איננה בהכרח חברתית, אלא מטרתה היא- השגת מידע על עצמינו.
ישנם משתנים שאין להם ערך אובייקטיבי בלתי תלוי, ולכן על מנת שנוכל לדעת איפה אנחנו ממוקמים על פני הסקאלה הרלוונטית, ועל מנת שנדע להעריך למה אנחנו מסוגלים, עלינו להסתכל על הסובבים אותנו ולבחון האם אנחנו קרובים אליהם בנושא הנחקר.
אהרן ומרים לא חפצו להרגיש עליונות על משה רבנו, הם כמובן ידעו את מעלתו כמנהיג האומה ומוסר התורה. אולם הם השוו את עצמם אליו בנבואה, ועל פי זה הסיקו שהוא נהג שלא כשורה עם אשתו.
 
ואז בא אלוקים וגילה להם את ההבדל המהותי שיש בין דרגתו של משה לדרגתם, וממילא התברר שעצם ההשוואה היתה בגדר של ״לשון הרע״ היות ואין כלל בסיס לטיעון שלהם שניתן לשלב נבואה ואישית יחדו, מפני שאין להם תפיסה והבנה מהי נבואתו של משה רבנו.
 
אם מטרת ההשוואה החברתית הינה השגת מידע על עצמינו, סביר שנשווה את עצמינו למי שאנחנו סבורים שדומה לנו בתחום המדובר, שאם לא כן אין כל טעם לערוך השוואה היות והיא לא תספק לנו מידע על עצמינו, סטודנט בעל כישורים בינוניים לא ישווה את עצמו למצטיין של החוג, אלא יבדוק את הישגיו בהשוואה לממוצע הכללי.
 
אם כן כאשר אהרן ומרים השוו את עצמם למשה רבנו בתחום הנבואה, הם טעו לחשוב שהם ברי השוואה אליו, ושהשילוב שלהם של נבואה ואישות תופס גם לגביו, ולכן נענשו בצרעת כדין מספרי לשון הרע, היות ועצם העובדה שהדיון שלהם עלה על השולחן, כללה בתוכה את גנותו של משה רבנו אדון הנביאים.
 
ניתן ללמוד מכאן את דברי המשנה במסכת אבות- ״אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו״.
זאת אומרת שההשוואה החברתית עשויה לגרום להטיות וטעויות, שנובעות מן ההנחה שניתן בכלל להשוות בין אנשים ומצבים.
החיוב לדון לכף זכות, לא נאמר רק כאשר אנחנו עדים למעשה פסול שעשה מישהו, אלא גם כאשר הוא כביכול מתנשא ומתנהג בחסידות יתרה, גם אז עלינו להבין שיתכן שההפרש בין דרגתו לדרגתנו, גדול ממה שנראה לנו, ואין כל מקום לשפוט אותו, ולנסות לערוך השוואה בין דברים ואנשים (שהם בעצם) שונים ורחוקים האחד מרעהו.
 
וכמו שלימד אותנו הרמב"ן בפרשה הקודמת, בה מפורטים קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן, פעם אחר פעם שנים עשר פעמים, למרות שקרבנות כל הנשיאים היו זהים, ואם כן נשאלת השאלה מדוע התורה צריכה להאריך לחינם ולפרט שוב ושוב אצל כל נשיא את קרבנותיו?
ועל כך תירץ הרמב״ן בתירוץ השני- ״ועוד בזה טעם אחר, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור. אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם אחר בפני עצמו״...
 
זאת אומרת שלמרות שיום אחרי יום, כל נשיא שבט הביא קרבן זהה לחלוטין לזה של חבריו הנשיאים. אף על פי כן הוצרכה התורה לפרט שוב כל קרבן של כל נשיא בפני עצמו, מפני שכוונתם בקרבן שהביאו היתה שונה וייחודית אצל כל אחד מהם.
ומכאן למדנו איך גם כאשר העשייה החיצונית והגלויה לעין נראית שווה וזהה, זה רק בהסתכלות בעיני בשר, אבל בורא עולם בוחן כליות ולב, מודד את ערך המעשה על פי כוונת העושה, וכמו שכתב הרמב״ם שרק ״אל דעות״ יכול למדוד את ערך המעשים על פי פנימיותם.
ומשום כך עלינו לזכור, שההשוואה החברתית איננה תמיד כלי מדידה אמין ומהימן, כאשר מכניסים את הפנימיות והכוונה למשוואה, ולכן אל לנו לטעות בשיפוט שלנו ביחס לזולתנו, בהתבסס אך ורק על מראה העיניים.