תובנה לפרשת בשלח.
 
 
אמונה מודחקת
 
 
 
בני ישראל יוצאים ממצרים, והקדוש ברוך הוא אומר למשה- ״דבר אל בני ישראל וישובו... ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר״....
 
זאת אומרת שאלוקים מתכנן הטעיה, שתגרום לפרעה לצאת ולרדוף אחרי בני ישראל, וכך הוא ועמו יבואו על עונשם בים סוף.
 
מצבם של בני ישראל בטרם נקרע להם הים, היה בכי רע, וכמו שכתוב- ״והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה׳.... מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים״....
 
בשיר השירים ישנו פסוק המתאר את האירוע הזה- ״יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה״ .
ודרשו חז״ל- ״אותה שעה שרדף פרעה אחריהם והשיגם חונים על הים, ואין מקום לנוס לפניהם- מפני הים, ולא להיפנות- מפני חיות רעות, למה היו דומין באותה שעה- יונה שבורחת מפני הנץ, ונכנסה לנקיקי הסלעים, והיה הנחש נושף בה. תכנס לפנים- הרי הנחש, תצא לחוץ- הרי הנץ, אמר לה הקדוש ברוך הוא- הראיני את מראיך את כשרון פעולתך- למי את פונה בעת צרה״ .
 
המדרש מתאר לנו מצב אבוד לכאורה, לאחר שחשבו ששוחררו ממצרים ויצאו לחירות, לפתע מגיח מאחוריהם פרעה, מלווה בצבאו המתקדם והחזק מבין צבאות העולם העתיק בתקופה ההיא, כאשר המרכבות הקלות והחזקות נושאות על גבן קשתים מאומנים, וכולם שועטים לקראתם בקריאה- ״ארדוף אשיג אחלק שלל״....
וכשהם מחפשים מוצא, הם רואים את הים הסוער לפניהם, ואת המדבר הנורא מצדדיהם, כמו שכתוב- ״המדבר הגדול והנורא... נחש שרף ועקרב״...
 
ומה היתה מטרת כל זה?
מדוע באמת אלוקים רצה לדחוק אותם כך אל הפינה בטרם יקרע להם הים?
 
התשובה לכך מובאת בדברי המדרש שציטטנו לעיל- ״הראיני את מראיך למי את פונה בעת צרה״ .
וביאור המדרש הוא, שכדי שבני ישראל יזכו לנס המופלא של קריעת ים סוף, היה עליהם להיות ראויים לכך.
 
גם במכת בכורות, שהביאה לכך שפרעה שחרר ושילח אותם ממצרים, הגיעה רק לאחר שבני ישראל עמדו בנסיון הקשה, של זביחת וצליית קרבן הפסח, לעיני המצרים שהחשיבו את הכבשים לאלילים, ורצו להרוג אותם על ״חילול הקודש״ , כמו שאמר משה לפרעה- ״הן מזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו״ ?
 
גם השלב הבא בגאולה, בו ה׳ נפרע מפרעה ועבדיו, והתגלה בכבודו ובעצמו על הים, התאפשר רק לאחר שמתוך הצרה, התגלתה פנימיותם של בני ישראל, שמייחלים ומצפים לישועתו.
 
ניתן להמשיל זאת לאדם המדחיק אירועים וזכרונות מתודעתו, ומשאיר אותם בתת המודע, לבל יציקו ויטרידו את מנוחתו ושלוותו הנפשית.
אבל יש מקרים בהם ההגנה נחלשת, וחושפת את פנימיות מעמקי הנפש, כמו למשל בחלומות, או בפליטות פה, או באירועים פתאומיים שגורמים לטלטלה נפשית, שלא מאפשרת להסתתר ולהתחבא מאחורי מסיכת ההדחקה, ואז מבחינים ורואים, מה באמת מונח בתוככי נפשו של האדם.
 
כך גם באמונה ובטחון, האדם מעדיף לחשוב ש- ״כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״ , ושיגרת החיים משכיחה ממנו את קיומו של בורא העולם, כמו שאמר ירמיהו- ״כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה״ .
 
אבל בעת צרה, כמו על שפת הים, כאשר בני ישראל הוקפו מכל עבר, ושום מוצא לא נראה באופק, חלק מהם פנה בתפילה לאלוקים, כמו היונה שקראה לבעליה שיגרש את הנץ ויחלץ אותה, מתוך הכרה שרק הוא יכול להושיע אותם כרגע.
הפנייה בשעת צרה אל ה׳ גילתה את מעמקי ליבם ונפשם, והכשירה את הקרקע לנס המופלא של קריעת הים.
מפני שמצב כזה מפשיל את כל המגננות וההדחקות וחושף את האמת של האדם.
כמו שנאמר במשנה- ״כל שבים טהור, חוץ מכלב הים מפני שהוא בורח ליבשה״ , זאת אומרת שלמרות שכלב הים חי במים, העובדה שבשעת סכנה הוא בורח ליבשה, מחשיבה אותו כיצור יבשתי, ומשום כך כלים העשויים מעורו מקבלים טומאה, בשונה מעור שאר היצורים הימיים.
 
דהיינו, שההתנהגות בזמן צרה וסכנה, מגדירה את האדם, וזאת כמו שביארנו, משום שאז הוא פועל מתוך אינסטינקט מיידי, שלא מוגבל למנגנוני ההגנה היום יומיים, וכך הוא חושף את פנימיותו ומהותו.
ולכן לאחר שבני ישראל שמו מבטחם בבורא עולם, אומר אלוקים למשה- ״דבר אל בני ישראל ויסעו״ והוא מבטיח לקרוע להם את הים ולהציל אותם מפרעה וכל עמו.
 
אבל, אין די באותו גילוי פנימי וחד פעמי של מעמקי הנפש, מפני שברוב הזמן בדרך כלל, השיגרה משפיעה עלינו, והפנימיות מכוסה ונשכחת מאחורי שכבות ההגנה והשיכחה.
ממש כמו שאדם מדחיק נושא או זכרון כאוב ומעיק, וכל עוד הוא לא יפתור את הסוגיה הזו מן השורש, גם אם היא תצוץ מדי פעם, מנגנון ההדחקה ימשיך לעבוד על מנת לסלק את הכאב והתחושה הלא נעימה שמתלווה אליה.
כך אנו רואים בסוף הפרשה, שלאחר קריעת הים כאשר לא היה להם מים לשתות, אומרת התורה עליהם- ״ועל נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין״...
זאת אומרת שגם לאחר שהם הוכיחו את בטחונם בה׳ וזכו לנס הגדול של קריעת הים, מיד לאחר מכן, שוב הכל כביכול נשכח.
כמו שתיאר זאת הרמח״ל- ״היצר הרע איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר להמלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה, והוא מה שהנביא צווח ואומר- ״שימו לבבכם על דרכיכם״....
 
כך שנדרשת עבודה מתמדת ובלתי פוסקת, של החדרת ההכרה בבורא עולם, שתלווה את חיינו הנורמטיביים והשיגרתיים, ולא רק בזמני קיצון יוצאי דופן.
וזה יכול לקרות רק אם אותה הכרה תיהפך לחלק בלתי נפרד מן המודע, ולא תודחק לפינה אפילה בתת המודע, משל היתה איזה זכרון קשה או חוויה מעיקה, כך שהשיגרה לא תשכיח אותה אלא להיפך תהיה מלווה בה כמו שכתוב- ״בכל דרכיך דעהו״ .