הפרשה פותחת- ״אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל״. ופירש רש״י מדוע מדגישה התורה שמשה דיבר אל כל ישראל-  ״אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם, ולא השיבותם דבר מכך וכך. אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם- הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב״.
 
רש״י מתאר לנו כאן את הטיית החשיבה הקרויה- ״הטיית החכמה שלאחר מעשה״.
בדיעבד, המציאות נראית לנו שונה מאשר בשעת מעשה, ותגובות ופעולות שלא יכולנו להוציא לפועל בזמן ההתרחשות, נראות לנו מציאותיות, ואפשריות, ובעלות הסתברות גבוהה, כאשר אנחנו חוזרים אחורה וחושבים על מה שקרה.
לכן אם חלק מעם ישראל לא היה נוכח בזמן נאום תוכחתו של משה רבנו, היו חושבים אותם אנשים שניתן היה לדחות ולהשיב על דבריו הקשים של משה אליהם. ומשום כך כינס משה את כל העם על מנת למנוע את הופעתה של ההטיה ובכך להבטיח שדבריו יתקבלו על לב כל העם.
 
גם בהמשך הפרשה אנו פוגשים שוב את ההטיה הזו. משה רבנו מוכיח את העם על חטא המרגלים שגרם להם לנדוד ארבעים שנה במדבר.
פרשת דברים נקראת תמיד בערב תשעה באב, ויש קשר הדוק בין חטא המרגלים לבין חורבן בית המקדש. המרגלים שבו למחנה ישראל במדבר בליל תשעה באב, וכאשר שמעו העם את דיבתם הרעה על הארץ והאמינו להם, בכו כל הלילה על מר גורלם. ואמרו חז״ל שאמר להם הקדוש ברוך הוא- ״אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות״ . זאת אומרת שחורבן בית המקדש התגלגל והתפתח מאותו לילה בו הם בכו מחוסר אמונה, כפי שנאמר בפרשתינו- ״ובדבר הזה אינכם מאמינים בה׳ אלוהיכם״.
והנה לאחר שמשה מגלה להם שבשל בכייתם, נגזר עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ כנען. קמים העם ומשנים לחלוטין את גישתם, ואומרים- ״חטאנו לה׳ אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר ציונו ה׳ אלוהינו... ויאמר ה׳ אלי אמור להם לא תעלו ולא תילחמו כי אינני בקרבכם״...
אם כן בשעת מעשה כאשר המרגלים סיפרו על הענקים ועל הקושי הצפוי להם בכיבוש הארץ, אחז את בני ישראל יאוש, והם בכו ולא האמינו כי יוכלו להתמודד עם מלחמה קשה שכזו. אולם בדיעבד לאחר שמשה מספר להם את ההשלכות של הבכי וחוסר האמונה, ושנגזר עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ, הם לפתע שינו את דעתם והכריזו על רצונם לקום ולהילחם על הארץ.
אולם זו כבר היתה ״חכמה שלאחר מעשה״ היות והכישלון שלהם בחטא המרגלים כבר חתם עליהם את גזר הדין, משום שבשעת מעשה הם לא האמינו בה׳ ולא סמכו על יכולתו להכניסם לארץ, ולכן אומר להם משה- ״לא תעלו ולא תלחמו״.
 
ישנם חוקרים (ליבליך 1987) שסברו שקיומה של הטיית החשיבה הזו, לא מאפשר הקמת ועדות חקירה היות והועדות הללו מעצם הגדרתן, חוקרות כשלים שכבר התרחשו, וממילא תמיד דעתם של חברי הועדות הללו תהיה מוטה ותשפוט את האחראים על התוצאות בחכמה שלאחר מעשה, בעוד שבשעת מעשה המציאות כמובן נראתה אחרת לגמרי.
לעומתו טוענים חוקרים אחרים, כי אמנם נכון שהערכת ההסתברויות לתוצאות הפעולות שבחרנו לנקוט בשעת מעשה, שונה מאוד מהערכתם לאחר מעשה. אך קבלת החלטה בצורה אחראית אינה מורכבת רק מהערכת הסתברויות לתוצאות, אלא היא דורשת גם הגדרה ברורה של הבעיה, מניית כל מהלכי הפעולות האפשריות ותוצאותיהן, והערכת התועלת הצפויה מהן. רק שקלול כל המידע הזה יכול להוביל לקבלת החלטה טובה ומושכלת בשעת מעשה.
ולכן למרות שאנו מכירים בקיומה של הטיית החשיבה חל״ם (חכמה לאחר מעשה) ולא נשפוט את מקבלי ההחלטה רק על פי תוצאות ההחלטה שלהם. עדיין יש מקום לועדות חקירה שיבחנו ויחקרו האם מקבלי ההחלטות הקפידו על הליך תקין של קבלת החלטה, והתחשבו בכל המידע הרלוונטי שהיה זמין להם.
 
גם בני ישראל לא העלו בשעת מעשה על דעתם את הסבירות, שדוקא בגלל הבכי וחוסר האמונה שעלתה בהם באותו לילה, יחרץ דינם למות במדבר ולא לזכות להיכנס לארץ. אולם אף על פי כן הם נתבעו על אופן ההתמודדות שלהם, עם הנסיון הקשה של דברי המרגלים, שהחלישו את אמונתם ואומץ ליבם. היות והיה עליהם להאמין למשה ויהושע ולסמוך על ה׳ שיכניס אותם בבטחה לארץ, ולא להישבר ולפחד בגלל סיפורי המרגלים, גם אם הם לא שיערו שתוצאות הבכי והיאוש תהיינה כה קשות וכואבות.
 
הטיית חל״ם הינה הטיית חשיבה חזקה מאוד. אך ניתן לשלוט בה במעט, על ידי צפיית העתיד, ונסיון לדמיין ולראות בעיני רוחנו איך נחשוב ונרגיש בעתיד על מעשינו בהווה, וכך יצטמצם הפער בין המעשים לבין תוצאותיהם הצפויות.
המשנה במסכת אבות מתארת- ״העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין״. המשנה מציעה לאדם לצייר לעצמו את התכלית והמטרה וכך להתאים כבר מעכשיו את מעשיו לאמת המידה הראויה.
הרמח״ל במסילת ישרים מצטט את מאמרי חז״ל- ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת״ , ״העולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא לים״ , וכמו שנאמר- "איזהו חכם הרואה את הנולד".
מאמרים אלו מחדדים לנו את העובדה שלכל מעשה בעולם הזה יש השפעה והשלכה על העתיד הרוחני שלנו, אך היות ואותן השלכות הן מעורפלות ורחוקות הן לא משפיעות כל כך על השיפוט שלנו, כשם שמקבלי החלטות בכל תחום, נותנים פרשנות  והסתברות שונה לתרחישים אפשריים, מאשר הפרשנות וההסתברות שלהם במבט רטרואקטיבי. ולכן בעזרת קפיצה מחשבתית פרואקטיבית לעבר העתיד, ניתן להגיע לשיפוט בהיר ואוביקטיבי יותר, שיעשה את השקלול השלם ויקבל החלטה נבונה וטובה.