פרשה ואתחנן נקראת בכל שנה לאחר תענית תשעה באב, ומפטירים בה בקריאה מישעיהו פרק מ: ״נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאותיה״.
 
מהי נחמה? 
איזו נחמה מציע ישעיהו הנביא מאת ה׳ לעם ישראל?
 
המושג נחמה מגיע מאותו שורש של חרטה.
בפרשת בראשית כתוב- ״וינחם ה׳ כי עשה את האדם ויתעצב אל ליבו״. אלוהים כביכול מתחרט על בריאת המין האנושי בעקבות חטאי דור המבול. בלעם אומר בפרשת בלק שאלוהים נבדל מאיתנו בכך שהוא לא משנה את דעתו- ״לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם״.
זאת אומרת שכאשר אנחנו מתנחמים מן הצער והאבלות, אנחנו עושים זאת על ידי שינוי התפיסה שהיתה לנו על המאורעות שבעקבותיהם חשנו צער ואבלות, ובכך אנחנו מאפשרים לעצמנו לראות את העתיד ואולי אף את העבר במבט חדש של אופטימיות וקבלה.
התורה מספרת על יצחק אבינו- ״ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחי אמו״. רש״י מביא את מאמר חז״ל שביארו כי הניסים שהיו באוהל שרה פסקו בפטירתה, וכשהגיעה רבקה הם הופיעו שוב, ומשום כך יכול היה יצחק אבינו להתנחם כעת על פטירת שרה, משום שהחיסרון שנגרם בהיעדרה הושלם על ידי אשתו רבקה.
 
ישעיהו אומר לעם ישראל- אמנם חטאתם, ואמנם היה עליכם להיענש קשות על חטאיכם. אולם כעת אתם יכולים להתנחם מפני שסיימתם לשלם ולהיענש על מעשיכם הרעים, והפרק הזה תם ונשלם, והדרך סלולה לעבר העתיד החדש שלכם.
זאת אומרת שעצם ההבנה של מטרת הגלות והחורבן והיסורים שהתלוו אליהם, מאפשרים לעם ישראל להתנחם מן האבלות, היות וכעת ניתן לראות את הכל במבט של הבנה.
 
אבל המסר הזה מועבר רק בסיום התהליך, כפי שאומר ישעיהו מפורשות - ״כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה״ ולא קודם לכן.
ומדוע?
הרי הנביאים ישעיהו וירמיהו חזו מראש בתוכחתם לעם ישראל את הגלות והחורבן, ואם כן כבר מלכתחילה ידע עם ישראל שיש תכלית ומטרה ליסורים שבאו עליו, ומה התחדש כעת בדבריו של ישעיהו הנביא- "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה"?
 
יתכן שההסבר לכך הוא דברי המשנה במסכת אבות- "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו". וביארו מפרשי המשנה שבזמן כעס או צער, הרגש שולט על האדם והוא לא מסוגל לקלוט דברי נחמה וריצוי, אלא אדרבה דברים כאלו יכולים רק לגרום לו להתריס.
חז"ל אומרים לנו על שבעת ימי האבלות הנהוגים ביהדות- "שלושה לבכי ושבעה להספד" זאת אומרת ששלושת הימים הראשונים לאבל, הם הזמן המתאים להצטער ולבכות ולא לחפש נחמה, מפני שזה לא אפשרי כאשר הכאב כה טרי וחזק.
 
פסיכולוגים קוגניטיביים (כמו אהרן בק) מסבירים כי האדם הדיכאוני לכוד במעגל קסמים של מחשבות וראיה שלילית.
מנגנון המשולש הקוגנטיבי מפעיל אצל דיכאוניים מחשבות אוטומטיות על עצמם, על העולם, ועל העתיד. המחשבות הללו גורמות להם הטיות חשיבה קוגניטיביות שונות, שמשמרות את הדכאון ומלבות אותו.
אחת מן ההטיות הללו היא- ״הפשטה סלקטיבית״ , בה הדיכאוני מתמקד באירוע או פרט שלילי בודד, ומתעלם לחלוטין מהרקע החיובי. מחקרים גילו כי בזמן הדכאון אנשים נוטים לזכור מידע שלילי יותר מזכירת מידע חיובי, והם גם מסיקים מסקנות שליליות בהרבה בהשואה לאנשים נורמטיביים, וכך משתמר הדיכאון היות והם ממשיכים לשקוע ולטבוע בהסתכלות השלילית שהתפתחה אצלם.
גם בחיי היום יום ניתן לחוש את השפעות הרגש על החשיבה הרציונלית. בזמן כעס אנחנו מגיבים באופן אמוציונלי, למרות שקול פנימי לוחש לנו שאנחנו עוד נתחרט על כך. בזמן אכזבה וצער אנחנו רואים את הכל שחור וקודר, למרות שאנחנו יודעים שאין זאת האמת. ואף על פי כן הרגש ששולט בנו באותו זמן, מנווט ומנחה את ההסתכלות והחשיבה הרציונלית שלנו, ומשפיע על התכנים שיהיו זמינים לנו בתודעה.
 
מחקרים מסוג זה מסבירים לנו, מדוע הנחמה מתאפשרת רק כאשר מסתיימים האבל והצער, היות ואז החשיבה משוחררת כבר מהשפעת הרגש השלילי. והיא פועלת בשני מישורים- האחד הוא עיבוד המאורעות והבנת וקבלת משמעותם ותכליתם, והשני הוא מבט חדש לעבר העתיד. וזאת משום שהיכולת לראות את התועלת והמטרה של אירועי העבר הקשים, והאומץ להתחיל מחדש בעתיד, מצריכים השתחררות מכבלי הצער והיגון שכובלים את תודעתנו במעגל הקסמים הדיכאוני.
ההבנה כי הגלות והיסורים מאפשרים לעם ישראל, לשוב לארץ ישראל ולבית המקדש טהורים ושלמים, כפי שאומר ישעיהו, יכולה להתישב על דעתם רק לאחר סיום הגלות, ואילו קודם לכן, כאשר הם שקועים בתוך הסבל והצער לא ניתן לדבר עימם על הצד החיובי היות והשליליות מציפה כרגע את תודעתם.
זאת ועוד, המהר״ל מפראג מבאר באריכות בספרו ״נצח ישראל״ שעצם הגלות שפיזרה את עם ישראל לארבע רוחות השמים, והיסורים הקשים שהיא הביאה עימה, מוכיחים על מהותו יוצאת הדופן של העם הזה, שקיומו יוצא מגדר הרגיל ואינו מוגבל למקום פיזי. אך אלו דברי נחמה שקשה להם להתישב על לב היהודי הנתון לרדיפות ועינויים, אולם בזמן הפוגה ובזמן של ישוב הדעת, יש אפשרות להתבונן בדברים מסוג זה ולשאוב מבט חיובי על המציאות הקשה.
ולכן לאחר שהתענינו וצמנו בתשעה באב, וחווינו שוב על בשרנו את החורבן המתמשך לו מאז חורבן ירושלים, מסתיים האבל ומגיעה שבת נחמו, בה אנו חווים את הנחמה בראיית מעלתו הנצחית של העם היהודי, וביעוד שלו בגאולה העתידה.
ועל זה אמר שלמה המלך במגילת קוהלת- "עת לבכות ועת לשחוק" , וביאר שם רש"י- "לבכות בתשעה באב, ולשחוק לעתיד לבוא כמו שנאמר- אז ימלא שחוק פינו".
אמנם אין בכל זה כדי לחשוב, כי הנחמה הינה תהליך אוטומטי המתרחש עם סיום הטרגדיה. ישעיהו הנביא מצווה על ידי ה' לבוא ולעם ישראל ולומר להם את דברי הנבואה הללו- "נחמו נחמו עמי".
מצוות ניחום אבלים מחיבת אותנו לבוא ולדבר על לב האבלים, עד שרוחם תתעודד מהצער והחסרון שהם חוו בעקבות פטירת יקירם.
מפני שגם לאחר שהחוויה הסתיימה, הרושם שהיא הותירה בנפשנו, והפצעים שהיא פצעה את רוחנו לא נעלמים ונרפאים מאליהם. וכדי להשתחרר מהכאב הרגשי, ולעבור למבט שכלי ורגש חיובי של התמודדות, נדרשת עזרה חיצונית אקטיבית, שתמקד אותנו בצדדים החיוביים שלה ובעתיד.
ישעיהו הנביא בשבת הזו מנחם את כולנו, והנחמה שלו שמתארת את הגשמת תכליתו ויעודו של עם ישראל בגאולה העתידה, מהדהדת באזני עם ישראל למעלה מאלפיים שנה, בציפייה להתגשמותה המלאה.