בפרשה החותמת את חמשת חומשי תורה,משה רבינו נפרד מעם ישראל בברכה אישית לכל שבט ושבט:״וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו״.

בדומה לזה מצאנו אצל יצחק אבינו כפי שכתוב בפרשת תולדות-״ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי.....ועשה לי מטעמים...בעבור תברכך נפשי בטרם אמות״.

יצחק קורא לעשו בנו הגדול,ומודיע לו שרצונו לברך אותו לפני הסתלקותו.אולם הוא מבקש ממנו לפני זה לצוד ולהכין לו מטעמים,״כאשר אהבתי....בעבור תברכך נפשי״.

וצריך להבין, מה הקשר בין הברכה לבין המטעמים?וכי יצחק מנסה להשיג טובת הנאה מעשו תמורת הברכה? מדוע אין הוא יכול לברך את בנו הגדול ללא הציד הטעים?

רבינו נסים(אחד מחכמי ברצלונה לפני שבע מאות שנה)בספרו הפילוסופי והמקורי ״דרשות הר״ן ״ נזקק לשאלה הזו, והוא מבאר שם שכדי שברכה תחול ותתקיים באמת,צריך שיהיה קשר נפשי שיחבר בין המברך למתברך.וכפי שעשו אומר אחר כל לאביו-״הלא אצלת לי ברכה״,דהיינו שהברכה נאצלת מהמברך למתברך,ולכן ככל שהם קשורים יותר כך הברכה נאצלת וחלה על המתברך.

ומשום כך,למרות שהתורה מעידה קודם לכן שיצחק אהב את עשו,אף על פי כן,רצה יצחק להגביר ברגע הזה את האהבה למקסימום,וזאת על ידי אכילת המטעמים שיכין לו עשו,ואז בשעה זו הוא יחוש אליו קירבה וקשר חזקים במיוחד וכך תחול ברכתו על עשו בשלימות.

ולכאורה,יש לעיין אם כן בפרשתינו, בה משה רבינו מברך עוד ועוד, כל שבט ושבט בעם ישראל,וזאת ללא שום מטעמים, ושום נתינה מצד העם.

להיפך,משה הוא זה שמעניק ביום הזה את ספר התורה בכתב ידו לכל שבט ושבט מלבד הברכה שבירך אותם.

ואם כן מדוע באמת לכאורה משה לא הוזקק למטעמים בדומה ליצחק אבינו,שיגבירו את אהבתו לעם ישראל ויחזקו את האצלת הברכה עליהם?

אמנם יש לציין שיש הבדל יסודי בין משה ליצחק,והוא שיצחק כבר היה עיוור בזמן שבירך את עשו,ולכן יתכן שלולא אכילה שתורגש בחוש פיזי,הוא לא יחוש חיבה ואהבה מספיקים כלפי עשו.

לעומתו משה שנאמר עליו-״לא כהתה עינו ולא נס ליחה״,ראה בעיניו את עמו האהוב בזמן שהעניק להם את ברכתו והיה לו די בזה.

אולם עדיין צריך להבין את העניין מפני שראינו שיצחק ביקש מיעקב שהגיע להתברך במקום עשו,לגשת אליו ולנשק אותו,ולפי ביאורו של רבינו נסים יתכן שגם זה נעשה כדי ליצור קירבה,ואילו אצל משה רבינו אנחנו לא מוצאים סיטואציה כזו בברכה?

למעשה בסוף פרשת האזינו אנחנו מוצאים עדות מופלאה וטמירה, על מהות הקשר שהיה בין משה לצאן מרעיתו.

אלוקים מצוה על משה, לעלות להר נבו, שם ימות מיתת נשיקה כאהרן אחיו,והתורה מדגישה-״בעצם היום הזה״.

רש״י על המקום, מביא את המדרש שמסביר שבכל מקום שכתוב בו-בעצם היום,זה בא להמחיש את קיום המאורע למרות, כל ההפרעות.כפי שהיה בכניסת נח לתיבה,וביציאת מצרים.

איזו הפרעה היתה צפויה למשה בעלותו להר נבו?

עונה רש״י-״אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו,אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן....ונתן לנו את התורה,אין אנו מניחים אותו״.....

זאת אומרת שעם ישראל גמר בדעתו, למנוע בכל מחיר את הסתלקותו של משה.נתאר לעצמינו את תחושתו של העם שנאלץ להיפרד ממנהיג כמו משה,מנהיג שעד ימינו נחשב בעיני האנושות, למופלא שבמנהיגים.

ברור שזו היתה תחושה קורעת לב,וניתן להבין את רצונם למנוע זאת.

אבל נשאלת השאלה, וכי ניתן למנוע מבן אדם למות?מה בדיוק היתה תכניתם לעצור את הסתלקותו הצפויה?הרי הוא עומד ומודיע להם-״הן מלאו ימי״...?

אמנם, הרב מבריסק שחי בסוף ימיו בירושלים, הסביר זאת באופן גאוני בפשטותו,שהרי אלוקים אמר לו שעליו למות בהר נבו.ואם כן אם הם יעצרו אותו מלעלות להר, הרי שבהכרח מותו יתעכב.

אבל הרב חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר, שנודע בליבו הרגיש והרחום,ביאר זאת באופן אחר לגמרי.

הוא מדייק מלשון המדרש, שמאריך לתאר בדברי עם ישראל את כל הטובות שמשה הביא להם במשך השנים,ולכאורה מדוע כה חשוב לפרט זאת כאן?ומה זה קשור לתכנית למנוע ממנו למות?

אלא שהמדרש בא לבאר את הכרת הטוב העצומה שהיתה לעם ישראל, כלפי משה. ולכן פירט את כל הרשימה, של יציאת מצרים והמן והתורה וכו וכו.

מפני שרגש הכרת הטוב בעיני חז״ל, הוא בעל כח אדיר ועצום.כפי שנאמר-״הפותח פתח לחבירו-נפשו חייב לו״,ולכן כאשר כל העם כאחד מתאחד ומרוכז ברגש העז והאדיר הזה, כלפי משה מנהיגם,יש בכוחם למנוע ממנו להסתלק,ולכן היה צריך אלוקים, להכריז על שידוד מערכות ושינוי הטבע, שימנע מהרגש הבסיסי הזה של עם ישראל, למנוע את מותו המוכרח של משה רבינו באותו יום.

יתכן אם כן אולי על פי דבריו,שאם התורה מעידה על כזה חיבור בין משה רבינו ועם ישראל,הרי שלא נזקק משה לשום אמצעי שיגביר את אהבתו לעם והוא יכול היה פשוט לעמוד ולשאת את ברכתו אליהם באהבה רבה.

דבריו של הרב שמואלביץ מופלאים ונראים מיסטיים ורחוקים,אולם הוא טורח לבאר ולהסביר שהכרת הטוב היא כח טבעי, שגובר על כל ציווי אחר.

הוא מביא לכך דוגמאות מהתנך-משה רבינו מצווה לשוב למצרים,אבל הוא לא יוצא לדרך עד שיקבל רשות מיתרו חותנו שהכניסו לביתו.

אלישע הנביא, החיה את בנה של האשה השונמית שאירחה אותו,ולא את הוריו למשל.מפני שמכח חובת הכרת הטוב שחש כלפיה,הוא היה מסוגל למסור נפשו עד שבנה ישוב לחיות.

(במאמר מוסגר זוהי הסיבה למה רבנים חשובים וישרים, מבקשים תרומה לפני שיעניקו ברכה,כפי שהסברנו כשאדם מקבל משהו ממישהו,הוא מתחבר אליו ויכול לחוש אותו ולברך אותו בלב שלם)

בספר החינוך מבואר שחשיבות מצוות כיבוד אב ואם נעוצה בחיוב הכרת הטוב אליהם,והחיוב הזה חשוב ליסוד האמונה מפני שדרך זה ניתן להגיע להכרת הטוב לאלוקים,וללא הכרת הטוב להורים,לא יחוש האדם גם הכרת הטוב לבוראו.

כמדומה שבעולם המודרני אנחנו חיים בעולם מושגים שונה לחלוטין.

פרויד מתאר לנו בקשר להורים וילדים,רק את חרדות הסירוס ואת התסביך האדיפלי שהילד מצליח או לא מצליח לפתור בבגרות.

הפסיכולוגים ההתפתחותיים מסבירים לנו את תהליכי הסימביוזה והספרציה של הפעוט,שבתחילה קשור לאימו ומרגיש חלק ממנה.ולאט לאט הוא לומד שהוא נפרד ממנה,והוא מעז להתרחק למרחק בטוח,ולפתח עצמאות,ולשוב בשעת הצורך לספוג תמיכה ואהבה.

כאשר נער או בוגר יגיעו לטיפול נפשי כל שהוא או ליעוץ,הם יישאלו על טיב יחסיהם עם הוריהם,על יחסי הזוגיות בין ההורים וכדומה,וכך ינסה המטפל להבין איך כביכול ההורים ״דפקו״ אותו....

אבל כאן התודענו לעולם מושגים אחר לגמרי,כמובן שפעמים רבות הילד או הנער מחקים דפוסי התנהגות קלוקלים של הוריהם,ופעמים רבות ההורים חונקים ומדכאים את נפש ועצמאות ילדיהם,או לחילופין מזניחים אותם.

אבל עם זאת כאשר נקודת המוצא היא הכרת הטוב,דהיינו ההכרה בכך שראשית כל עלינו להודות ולהכיר בכך שאותם הורים הביאו אותנו לעולם,גידלו אותנו כשהיינו חסרי ישע,העניקו לנו מחסה מזון וחינוך.ואם הם שגו בדרך בה הם עשו זאת,אמנם זה יכול לגרום נזק רציני ועמוק לכל החיים אבל הבה נזכור שהתורה אומרת לנו לכבד את הורינו גם בזמן שהם מבזים אותנו וגורמים לנו נזקים.

זאת אומרת שלפי התורה בן אדם מחוייב להוריו ובכבודם גם כשזה נוגד את האינטרסים שלו,וזאת משום שהוא פשוטו כמשמעו- בעל חוב על חייו, כלפיהם.

במשפט המודרני מבססים את החוקים בדרך כלל על זכויות,כפי שכתבו למשל מנסחי הצהרת העצמאות של ארצות הברית,או מחוללי המהפכה הצרפתית.ביניהן ניתן למנות את זכות החירות,והשוויון וכו.

לעומת זאת ביהדות החוק מתחיל מן הכיוון השני של חובות-בדיני ממונות מוטל איסור על המזיק שלא יפגע בסביבה,ולגביי עבדים יש חיוב על האדון לדאוג לרווחתם ולשלומם,וכן אסור לסחור ביהודי ולמכור אותו,אבל גם פה הדיון מתחיל מהחוב והאיסור ולאו דוקא מזכות החירות והשוויון של הצד הנפגע.

יתכן שבמצוות כיבוד אב ואם זה בא לידי ביטוי גם כן,בכך שהתורה לא מעניקה זכויות להורים,אלא להיפך מטילה איסורים וחיובים על ילדיהם.

כאשר אדם הוא בעל חוב,עם כל הכבוד לאינטרסים שלו,הם כרגע רק שניים בחשיבותם.מפני שרובץ עליו שיעבוד ועד שהוא לא יפרע את החוב,הוא לא יכול לחזור למסלול הטבעי של חייו ולדאוג לעצמו.

לכן לכאורה לפי דברי הרב שמואלביץ,למרות התפתחות ההבנה הפסיכולוגית ההתנהגותית וההתפתחותית,שבאמת מטילה כיום אחריות על ההורים להשתמש במידע שקיים היום ולנסות לגדל את ילדיהם בצורה בריאה וטובה,כפי שהם מחסנים אותם בטיפת חלב.

יחד עם זאת על כל בן או בת לזכור שההורים הם קודם כל האנשים הכי טובים בעולם עבורנו,וגם אם יש במה להאשים אותם,אסור לשכוח את הרגש החשוב של הכרת הטוב.

וכמובן שיש שני צדדים למטבע,כיבוד הורים אינו רק חוב מעיק.דוקא אותה הסיבה שיצרה את החוב הזה והעניקה לו  חשיבות כה רבה,נותנת לו גם ערך תועלתי שלא יסולא בפז.

מפני שקשר טוב ובריא עם האנשים שהכי קרובים אלינו כמו הורינו,יכול להעניק לנו חכמה ותמיכה ואימון שאף אחד בעולם לא יוכל לתת לנו.

חז״ל אומרים שכל אדם מקנא בהצלחת חבירו,מלבד הורים בילדיהם.אין כמו עצה טובה או מילה חמה מאבא או מאמא,שיכולה להזניק אותנו קדימה בבטחון.ואולי זה כלול בדברי הפסוק-״כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך״.

ונסיים בסיפור מעניין,הרב יעקב קמינצקי מראשי היהדות האורתודוקסית בארצות הברית. טס לארץ ישראל בליווי נכדו,לידם ישבו במטוס, אישיות ישראלית בכירה שאף היא טסה בליווי נכדה.

אותה אישיות בכירה, שמה לב במשך הטיסה הארוכה,שהנכד חרד על הזמן לשלום סבו,ומדבר אליו ביראת כבוד והערכה.לקראת סוף הטיסה הוא ניגש אל הרב קמינצקי ושאל אותו-איך מחנכים ילדים לכזו התנהגות כלפי הוריהם,מדוע כיום הנוער בדרך כלל מתיחס בזלזול וחוסר כבוד והערכה לדור הקודם לו,ואילו אצלכם הדתיים רואים גישה שונה לחלוטין?

ענה לו הרב קמינצקי כך-אתם מאמינים שמוצא האדם מן הקוף,אם כן בכל דור האנושות צועדת צעד נוסף בתהליך ההתפתחות האבולוציונית ומתרחקת ממוצאה הנחות.ואם כן הדור הצעיר בהחלט יכול לראות את עצמו כנעלה ומוצלח יותר מהוריו וזקניו.

לעומת זאת יהודי מאמין יודע שהוא נכד של אברהם יצחק ויעקב,ושמוצאו הוא מאדם הראשון יציר כפיו של הבורא,ולכן ממילא הוא מבין שהדור הקודם לו,שהוא קרוב יותר לדורות הראשונים הוא הנעלה והחשוב יותר.

זאת אומרת שכאשר מכניסים למשוואת יחסי הורים וילדים, לא רק דינמיקות ולמידה וחיקוי,אלא גם ערכים של הכרת הטוב ושל אמונה ושייכות לשרשרת הדורות של עם ישראל.אזי לשני הצדדים -הן להורים והן לילדים- יש מערכת של מחויבות הדדית, האחד כלפי השני.

ההורים באחריות על הפיקדון שיש בידם,והילדים ביחס המתאים לאותם אלו שגידלו אותם והעניקו להם כל כך הרבה.

אשמח לשמוע תגובות