תובנה לפרשת ויגש.
 
בפרשת השבוע המפגש הדרמטי של יוסף ואחיו מגיע לשיאו, כאשר יהודה ניגש בנסיון אחרון למנוע מיוסף לקחת את בנימין לעבד, בעקבות גניבת גביע הכסף שנמצא באמתחתו, והוא מתחנן במילים מרגשות וקורעות לב- ״כי עבדך ערב את הנער... כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי״....
 
ואכן בנקודת שיא זו מספרת התורה- ״ולא יכול יוסף להתאפק.... ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו״.
 
שואל רבי יוסף דב סולובייציק מספר שאלות המטילות אור על מה שהתרחש בפסוקים אלו.
1.למה יוסף לא אומר כאן אני יוסף אחיכם (כמו בהמשך), אלא רק סתם יוסף?
2. לשם מה הוא שואל שוב בשלומו של יעקב, הרי האחים טרם חזרו לארץ כנען, ואם כן מאומה לא התחדש בינתיים?
3. חז״ל אומרים שכשם שהאחים נבהלו מתוכחתו של יוסף, כך אנחנו עשויים להיבהל מתוכחתו של הבורא ביום הדין, ולכאורה הרי יוסף בוכה ומתוודע לאחיו, והיכן כתובה כאן תוכחה כל שהיא?
 
ומבאר רבי יוסף דב, שאכן בפסוק הזה יוסף כלל לא מדבר דברי פיוס וריצוי לאחים ההמומים, אלא להיפך, הוא מוכיח אותם נמרצות, ומשום כך הוא לא אומר עדיין ״אני אחיכם״ , והאיזכור של יעקב מהווה את התוכחה שמותירה את האחים חסרי מענה.
 
ומהי אותה תוכחה?
 
יהודה בונה את ה״קייס״ שלו, על כך שיעקב הזקן שכבר שיכל בן אהוב אחד, לא יכול לעמוד ולשאת את העובדה שבן הזקונים ילקח ממנו, ולכן הוא מתחנן ליוסף שיתן לו לקיים את שבועתו לאביו, ולהחזיר את בנימין לחיק יעקב.
 
יוסף רק חיכה כל העת לרגע השיא הזה, בו האחים ילחמו למען בנימין ויגלו אכפתיות לגביי צערו של אביהם. וכאשר אמנם יהודה ניגש וטוען בפניו את הטענות הללו, קם יוסף מלוא קומתו, ומסיר את הלוט מעל זהותו האנונימית וקורא לאחיו- אני יוסף!!! 
 
הרי אתם מכרתם אותי לעבד בגלל קנאתכם ושנאתכם אלי, ולא גיליתם שום אמפטיה והתחשבות, לא לתחנוני ובכיי, ולא לצערו של יעקב שנלקח ממנו בנו האהוב ביותר, והכל בגלל האינטרס שלכם, שגבר על כל אותם הרגשות האלמנטריים והאנושיים. 
 
ואם כן -אומר יוסף- תרשו לי לשאול אתכם: העוד אבי חי???
האם לאחר כל עשרים ושתים שנה של צער ויגון ואבילות על הבן שנעלם, האם עדיין אבינו חי???
איך אתם רוצים שאקבל את הטיעון של התחשבות בצער האב הזקן, אם אתם במו ידיכם גרמתם לו לשבת ולהתאבל עשרים ושתים שנה? האם אינכם רואים את הסתירה הגדולה שבדבריכם?
 
ואכן- ״ולא יכלו אחיו לענות אותו״......
 
חז״ל אם כן מתכוונים לומר לנו, שכשם שיוסף הראה לאחיו את הסתירה שבמעשיהם, כך אלוקים יראה לכל אחד ואחד מאיתנו, את הסתירות הפנימיות והפרדוקסליות שבהנהגה האישית שלנו.
 
ומהי באמת הסיבה לסתירות הפנימיות הללו?
 
הגאון מוילנא כותב- ״כל דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון וכמו שעולה על רוחו ברצון הראשון, הוא זך וישר בעיניו״...
זאת אומרת שבדרך כלל אנחנו פועלים לפי נטייה שיש לנו באותו הזמן ובאותו הרגע, וממילא טבעי שבסיטואציה הבאה, נתנהג אחרת לפי מה שנרגיש אז, אבל בכל מקרה נמצא הסבר וצידוק להתנהגות שלנו.
 
ישנו משל בגמרא עם מוסר השכל עמוק בנושא הזה- על הפסוק בספר משלי ״אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה״ מספרת הגמרא על שועל שפיתה את האריה הרעב לטרוף ולאכול בן אדם, וכאשר חשש האריה פן יענש על חטא חמור שכזה, הסביר לו השועל הוא עצמו לא יענש אלא בניו אחריו, ולכן אין לו מה לדאוג כרגע. 
ואמנם האריה השתכנע וטרף לתיאבון את האדם שהצליח לצוד, אך מיד נתפס ועמד למשפט מוות.
בעודו ממתין לביצוע גזר הדין, ראה האריה את השועל מתהלך מחוץ לכלוב, מיד קפץ ושאג לעומתו- הרי הבטחת לי שאני לא אענש, והנה אני משלם בחיי על המעשה שהתפתיתי לעשות בגללך?
ענה לו השועל, אני עדיין עומד בדברי, ורק בניך ישלמו על חטאיך, אבל גם אביך חטא וטרף חפים מפשע, ועל חטאיו אתה משלם כיום בחייך.....
 
מסבירים בעלי המוסר, שהלקח של המשל הפשטני לכאורה, הוא- שכאשר היה האריה רעב, הוא לא היה מסוגל לעשות חשבון פשוט ולהבין שכשם שבניו ישלמו על חטאיו, כך גם הוא צריך לשלם על חטאי אבותיו.... כי השוחד של הטרף העסיסי עיוור את עיניו.....
ורק לאחר שתשוקתו התמלאה, הוא בחן את הענין במבט שכלי טהור, והיה מסוגל לחשב את המשוואה השלימה.
 
כך גם מוכיח יוסף את יהודה והאחים- כיום שאתם זקוקים לקנות אוכל ממני, ונשבעתם ליעקב שתשמרו על בנימין, אזי אתם מבינים שלא יתכן להוסיף צער על הצער שכבר יש לו, ואתם מעזים להשתמש בטיעון הזה, לשכנע אותי לשחרר את בנימין שנתפס בגניבת הגביע.
אבל לפני עשרים ושתים שנה, מה שהינחה אתכם היה-  השנאה אלי והקנאה בי, ואז לא היססתם למכור אותי למצרים, למרות שידעתם עד כמה יתאבל ויצטער אבינו על חסרוני....
 
כל אחד מכיר סיטואציות כאלו מחיי היום יום, כאשר למשל עוקפים אותנו בכביש או בתור אנחנו מתעצבנים, אבל כאשר אנחנו ממהרים אנחנו מרשים לעצמו לעשות את אותו הדבר בדיוק. אם אנחנו שוכחים לבצע מטלה כל שהיא, אנחנו מתרצים שהיינו עסוקים וכדומה, אבל כאשר מישהו שסמכנו עליו מתרץ את עצמו, אנחנו לא כל כך משתכנעים מזה.
 
ההיכרות שלנו עם עולמנו הפנימי, מאפשרת לנו להבין את עומק ההתנהגות שלנו, ולספק לה הסברים הגיוניים בהחלט. בנוסף לזה יש לנו גם צורך טבעי לחוש שאנחנו טובים וישרים, ולכן אנחנו מוכרחים למצוא הסברים שכאלה על מנת לסלק את אי הנוחות שנגרמת מתחושת האשמה מהמחדלים שלנו.
פרויד מנה בין מנגנוני ההגנה הנפשיים את הרציונליזציה, שמספקת תירוצים שכליים להתנהגות גרועה. או השלכה, שמאפשרת לנו לחוש בנוח מפני שכולם (לדעתנו) מתנהגים וחושבים כך.
ולכן גם כאשר אנחנו נתקלים בסתירה פנימית בהתנהגות שלנו, יש לנו אמביציה וכלים ליישב אותה.
 
אבל ביחס להתנהגות הסובבים אותנו, אין לנו אינטרס וצורך להצדיק אותם, וגם אנחנו רואים רק את המעשים האקטיביים שלהם, אך לא מודעים לעולמם הפנימי המורכב (בדיוק כמו זה שלנו) ולסיבות שיש להתנהגות שלהם, ולכן קל לנו להאשים את הסביבה ולא ללמד עליה זכות.
 
מחקרים בארצות הברית, בה משפט מוכרע על ידי חבר מושבעים, הוכיחו שכאשר התביעה מציגה את הראיות בסדר כרונולוגי אשר בונה סיפור מאשים, עולה הסבירות לכך שהמושבעים ימצאו את הנתבע אשם, לעומת מקרים בהם הצגת הראיות למושבעים נעשית על פי סדר הופעתן בבית המשפט.
מפני שכשהם שומעים סיפור שלם, הם מפרשים מראש את הראיות כעדויות מפלילות, כי הם מתאימים אותן לסיפור, וכך נבנה בראשם תרחיש מפליל. לעומת זאת כאשר הראיות אינן יוצרות סיפור שלם, אלא מוצגות בנפרד, הן נבחנות כל אחת לגופה, ללא הטיה קדומה.
 
כך גם האחים, למרות דרגתם הרוחנית הגבוהה, סיפרו לעצמם סיפור שונה בכל פעם. במכירת יוסף הנרטיב היה- אח צעיר שמתיימר להשתלט על הבית ולסלק אותם, ומשום כך מותר למכור אותו כדי למנוע את הסכנה מבעוד מועד.
ואילו כעת לגביי בנימין-  הם מבקשים לא להענישו על הגניבה, בטענה שאביו הזקן לא יוכל לעמוד בזה, בגלל הרצון לקיים את השבועה שנשבעו ליעקב להשיב את בנימין ללא פגע. ולמרות שגם במכירת יוסף השיקול הזה היה תקף באותה מידה, הוא לא השפיע עליהם כלל בזמן המכירה.
 
 
ככל שניטיב להבין את המניעים שלנו ושל הסובבים אותנו, נוכל להפעיל שיפוט ישר ועקבי, ולשמור תמיד על הערכים והעקרונות המנחים שלנו, ללא השפעת הטיות ותשוקות מזדמנות.