תובנה לפרשת ויחי.
 
 
לאחר שחוזרים השבטים ממערת המכפלה יחד עם יוסף אחיהם למצרים, מלוויית יעקב אביהם, הם חשים שיחסו אליהם השתנה לרעה, והוא איננו מקרב אותם אליו עוד כפי שנהג בחיי יעקב.
 
הדבר מעורר את חששם שמא יוסף מתכנן כעת לאחר שיעקב איננו, לנקום בהם על מכירתו, ועל כל הצער שנגזר עליו לסבול בעקבותיה. 
האחים מרגישים חסרי הגנה בסיטואציה הזו, ומשום כך הם משגרים משלחת אל יוסף, שאומרת לו- שיעקב אביו ביקש מעל מיטת חוליו, בטרם פטירתו מן העולם, לבקש מיוסף שיסלח לאחיו על חטאם נגדו, ולא יענישם על כך.
 
חז״ל מבארים שהציווי הזה לא יצא מפיו של יעקב, כמו שמסביר רש״י-  שלא נחשד יוסף בעיניו על כך, שהוא יתכנן נקמה באחיו על מכירתו. ובפרט כפי שכתבו כל המפרשים שככל הנראה, יעקב מעולם לא שמע על סיפור המכירה לא מפי האחים ולא מפי יוסף, שחשש שמא הוא יקצוף ויכעס על בניו שהעזו לבצע מעשה אכזרי שכזה. ומשום כך הסיפור האמיתי הוסתר ממנו, והוא חשב שיוסף נחטף ונמכר למצרים, אך לא ידע שלבניו היה חלק בסיפור.
 
ומה התיר לאחים אם כן, לבדות מליבם דברים שלא היו ולא נבראו?
 
התשובה היא- ״מותר לשנות מפני השלום״. דהיינו שכדי למנוע שנאה ומריבה מותר לשנות ולהמציא, ובכך להשקיט את הרוחות.
כך גם מצאנו ששרה אימנו אמרה על אברהם- ״ואדוני זקן״ , והתורה משנה וכותבת- ״ואני זקנתי״ , וזאת בכדי שלא לגרום צער ובושה כל שהיא לאברהם מדברי אשתו.
 
הגמרא מספרת לנו שאחד החכמים סבל מאשתו, שבדרך קבע היתה משנה מדבריו ועושה את ההיפך מבקשתו. כאשר ראה זאת אחד מבניו, הוא החליט לתקן את המצב וכשהיה אביו שולח אותו לבקש ממנה דבר מה, היה הוא משנה ואומר לה את ההיפך, וכך היה מקבל אביו את מבוקשו....
 
לאחר זמן מה אמר החכם לבנו- רואה אני שאימך החליטה להפסיק עם תעלוליה, ולא לשנות מדברי. ענה ואמר לו בנו- כלל וכלל לא, היא ממשיכה בדרכה, אלא שאני דאגתי לסדר אותה ולשנות את בקשותיך מראש, וכך אתה מקבל את מבוקשך כרצונך.
שמע זאת אביו, וביקש ממנו לחדול משיטה זו, ודרש זאת מדברי הפסוק- ״לימדו לשונם דבר שקר״.
 
רואים אנחנו שלמרות ההיתר לשנות מפני השלום, אסר עליו אביו לשקר באופן קבוע לאימו והיה מוכן להמשיך ולסבול ממנה בשל כך.
ולכאורה צריך להבין, מדוע באמת ההיתר לשנות איננו תקף במקרה הזה?
 
מן הסתם התשובה לכך היא- שיש הבדל בין מקרה בודד לבין הרגל קבוע. 
התורה מחמירה מאוד בנושא השקר, וכותבת ומצווה אותנו- ״מדבר שקר תרחק״ , ונאמר- ״דובר שקרים לא יכון לנגד עיני״.
אמנם, כאשר האמת תגרור בעקבותיה כעס ומריבה, היא נדחית מפני השלום, ולכן מותר לשנות וליפות אותה, בכדי למנוע את התפרצות המלחמה והשנאה. 
אבל אם רוצים להשתמש בהיתר הזה על בסיס קבוע, כאן כבר נוצרת בעיה מפני שרכישת ההרגל של אמירת שקרים, איננה עדיפה על חוסר השלום, ולכן הורה לו אביו להפסיק לשקר לאימו.
 
יתכן וניתן להשוות את ההלכה הזו לחיינו האישיים, וללמוד ממנה מוסר השכל.
 
כל אדם באשר הוא משנה ומיפה את המציאות הסובבת אותו, אנחנו חושבים שיש לנו כישורים ויכולות שאין למרבית האנשים, ושהם נצרכים וחשובים לביצוע עבודתינו.
אנחנו מלאים בדרך כלל באופטימיות ובתקווה שבעתיד הכל יסתדר, שנסע לשלום ושנחזור לשלום, שאנחנו  אנשים טובים ואהובים על ידי חברינו, וכן הלאה.
 
האם זה אומר שאנחנו חיים בשקר?
האם כולנו משנים מפני השלום?
 
ובכן, לכאורה כן.
אדם שלא מסוגל לקוות לטוב ולהאמין שהוא מסוגל לבצע משימות בהצלחה, ושהעתיד צופן עבורו דברים טובים, עלול בקלות לשקוע בדיכאון.
לכן זה אכן הכרחי עבור ה״שלום״ הנפשי שלנו, ״לעוות״ את המציאות במעט, ולומר לעצמינו למרות כשלונות העבר, שאנחנו מסוגלים לשנות ולהצליח וכך להתרומם מתהומות היאוש והדכדוך.
 
כמו כן, אנשים שעברו טראומה או התעללות קשה, ומתקשים להכיל את החוויות הקשות הללו בתודעתם, משתמשים במנגנוני הגנה נפשיים שמסלקים מן המודע את הזכרונות הקשים, ובמקרים קשים זה מביא לפיצול אישיות, או למחיקה טוטאלית של פרקי חיים שלמים מן הזכרון המודע.
אולם אלו דוגמאות פתולוגיות שאינן בריאות כלל, שגורמות לעיוות חזק וקשה מדי של המציאות, וגוזלות משאבים וכוחות נפשיים גדולים מדי, שבעקבותיהם נפגע התפקוד הנורמטיבי של אותם אנשים.
 
זאת אומרת אם כן, שגם בחיינו האישיים יש לעשות שימוש מושכל ומחושב באותם שינויים ועיוותים הגנתיים.
חז״ל במסכת אבות אומרים- ״אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום״ , דהיינו שאכן תיתכן חשיבות וייחודיות לאינדיוידואל, שנותנת לו תפקיד ויכולת שרק הוא יכול למלא ולבצע במקרים מסויימים, וכמו שאמרו- ״חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם״.
 
אם כן, כאשר אדם מעודד את עצמו על יכולתו, ומאמין בעתיד טוב, הוא אכן יכול להסתמך על משהו מבוסס, מפני שבאמת לכל אחד יש יחודיות מסויימת, וכל אחד יכול לקוות לעתיד ורוד ומבטיח, כפי שספר תהלים חוזר ואומר בעשרות פסוקים- ״מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה״ , ״גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע״ , ״הפכת מספדי למחול לי״ וכו וכו, ולכן בריאות נפשית שכזו, באמת יכולה להיכלל בהיתר של ״משנים מפני השלום״ , כי כך עובדת ופועלת המחשבה והתודעה האנושית.
 
אך עליו לשים לב בו בזמן, שאין זה שקר קבוע, זאת אומרת שאין לו איבוד קשר עם המציאות.
אסור לשקוע באשליות ופנטזיות ריקות מתוכן, ולייחל לנסים ונפלאות, יחד עם התקווה האופטימית, ועם האמונה ביכולת האישית, אדם צריך להיות מודע לעצמו, ולנתח ולהבין מה עליו לתקן ולשפר, ומה יתכן שעוצר אותו מלהתקדם.
שאם לא כן, הוא משול לאותן שכחות פתולוגיות, שמוחקות את המידע המכאיב מן התודעה, וכן אמנם מסלקות את הכאב המוחשי, אך לא פותרות את הבעיה משורשה.
 
כמו שחז״ל דורשים על השבטים, הנבוכים מעלילותיו של יוסף בטרם התוודע אליהם, את הפסוק- איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף ליבו״ . דהיינו שהם תמהים ושואלים את עצמם- ״מה זאת עשה אלוקים לנו״ , ולא עולה דעתם לחשוב שחטא המכירה הוא זה שמייסר אותם. ומטרת כל המהלכים של יוסף היתה, להגיע לנקודת השיא בה הם יראו את טעותם ויתחרטו עליה. ולאחר שראה שהם נלחמו על שלומו של בנימין הצעיר, ותיקנו את שורש הבעיה שהביאה אותם למכור אותו, אז פסקה מסכת ה"התעללויות" שלו בהם והוא אומר להם- "אני יוסף".
 
כך כל אחד בחייו צריך ויכול להפיק לקחים אמיתיים מן המאורעות הבאים עליו, ויחד עם זאת להתמלא בתקווה שהוא יצליח לצאת מהם כשידו על העליונה.