תובנה לפרשת ויצא.

 

יעקב בורח מעשו אחיו, בהוראת אביו ואמו, הרחק אל חרן אל משפחת אימו. שם הוא פוגש את רחל בת לבן אחי אימו, ומציע לאביה- ״אעבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה״. 

 

התורה מספרת לנו ששבע שנות העבודה הללו- ״ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה״.

 

ולכאורה הדבר תמוה, כי באופן טבעי כאשר אנחנו מצפים ומייחלים למטרה כל שהיא, או לתאריך יעד מסויים, אנחנו סופרים את הימים ומחכים שהזמן יחלוף לו, ודוקא אז התחושה היא כאילו השעון מוריד הילוך, וכל דקה וכל יום נראים לנו כמו נצח. וכמו שכתוב בספר משלי- ״תוחלת ממושכה מחלה לב״ , ואם כן איך יתכן שיעקב שהוכרח לעבוד שבע שנים תמימות,  על מנת לקבל את ידה של רחל, חווה את אותן השנים כימים אחדים?

 

ומה עוד שיעקב בילה את אותן השנים ברעיית צאן, וכפי שכתב רבי אברהם בן הרמבם- ״ולא התעסקו האבות ואחריהם בניהם שהלכו בדרכם, ברעיית הצאן ולא בעיסוק אחר אלא מפני שמתלווים אליהם הבדידות במקומות המרעה וההתרחקות מחיי הכרך, והלא נקל להתבונן אל מצב יעקב אבינו אחרי שהתענה 14 שנה ברעיית הצאן.... כשאחז בו לבן בחוזק ונתן לו את הבחירה בלקיחת שכרו.... לא בחר בכסף וזהב ושום דבר אחר, אלא רק לשוב ולרעות צאן.... וכל זה מפני שרעידת צאן התאימה לאורח חייו וכל עיסוק אחר מהוה סתירה או מכשול״....

 

זאת אומרת שיעקב אבינו בחרן, גם לאחר שישב בישיבתם של שם ועבר 14 שנה, כשיצא מבאר שבע מבית אביו, ועסק בתורה יומם ולילה מבלי לשכב לישון אפילו פעם אחת בכל אותן השנים. ממשיך גם בנכר ובגלות אצל לבן הארמי, לעסוק בעבודת האל בדרכו, ובוחר לעצמו עיסוק שיבטיח לו תנאים של בדידות ושקט, שיאפשרו לו להתרכז ולעבוד את ה׳ .

 

ולמרות שחוץ מהעיסוק עם הצאן לא היו לו הסחות דעת, והוא חשק ברחל מאז שפגש אותה על הבאר כשהגיע לחרן. עם כל זאת במקום ששבע שנות העבודה תחלופנה להן בעצלתיים, הן בעיניו ״כימים אחדים״  היתכן?..... 

 

המלבי״ם מבאר שהתורה מדגישה לנו- ״באהבתו אותה״ , זאת אומרת שלא מדובר כאן על משיכה גרידא בין יעקב לרחל, כי אז הוא בעצם אוהב את עצמו.... אלא היתה כאן אהבה שהתבססה על מעלתה של רחל, שבעקבותיה רצה יעקב לשאתה לאשה. ומכיון שכך יעקב לא חיכה כל הזמן שיחלוף הזמן והוא יוכל סוף סוף לקבל את רחל לאשה מידי אביה.

 

אולם עדיין צריך להבין, הרי בכל זאת תהא הסיבה אשר תהא, יעקב רצה מאוד להתחתן עם רחל, וכמו שכתוב לאחר מכן, שמיד כשתמו להן שבע שנות העבודה עליהן סיכם עם לבן, הוא פונה אליו ישירות ואומר- ״הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה״ . ואם כן איך קרה שהן נחשבו בעיניו כימים אחדים בלבד?

 

כאשר אדם מרגיש שהוא נאלץ להמתין בעל כרחו ללא תכלית, הרי שכל דקה שהוא מבזבז בהמתנה נדמית לו כיום שלם, כמו למשל המתנה לנסיעה, או בתור למשרד כל שהוא. לעומת זאת כאשר אדם מתכונן לקראת אירוע מסויים, והוא יודע שעליו להכין את עצמו אליו. הוא חש שהזמן בורח לו בין הידיים, ושהוא לא מספיק להתכונן כראוי.

כל אחד מאיתנו מכיר היטב את שני המצבים הללו מאין ספור אירועים בחייו, תחושת הזמן היא סובייקטיבית מאוד, ותלויה בנו וברצון שלנו, ההבדל בין הרצאה משעממת או פגישה מרתקת, נראה ונחווה בעינינו כהפרש זמן עצום, גם אם מדובר בפרקי זמן זהים.

 

רבי עובדיה ספורנו מסביר- שיעקב הרגיש ששבע השמים חלפו במהירות, מפני שהוא כל כך העריך את מעלתה של רחל, עד שהיה סבור שעליו לעבוד בעבורה, הרבה יותר משבע שנים בלבד.... ולכן הן לא נחשבו בעיניו לזמן ארוך כל כך.

 

אנחנו מוצאים דוגמא דומה לזה בספירת העומר, אנחנו סופרים את הימים לקראת חג השבועות ומתן תורה. ואם כן היה מן הראוי שנספור את הימים שנותרו עד לחג. ובמקום זאת אנחנו סופרים את הימים שחלפו כבר מחג הפסח. 

 

הסיבה לספירה בצורה הזו היא, שהספירה איננה לוח שנה ואיננה מצב המתנה פאסיבי. הספירה היא תהליך שנועד להכין את בני ישראל שיצאו כעת מגלות מצרים הטמאה, לקראת שיא רוחני בו כל העם יזכו לנבואה וישמעו את אלוקים נותן את התורה.

ולכן, אמנם הספירה ביטאה את הציפייה לקראת היום הגדול של חג השבועות, אבל היא נעשתה בצורה בה כל אחד ואחד, וכל העם יחדו, הכינו את עצמם לקראת אותו יום. ולכן כאשר היה רפיון מאותה ההכנה הן נענשו בכך שעמלק בא להילחם בהם.

 

כך ניתן אולי להסביר את סיפורם של יעקב ורחל, יעקב הרי הכין את עצמו לקראת המסע בו הוא ימשיך את שלשלת אבותיו, וישב בישיבה 14 שנה ולמד מפיהם גדולי הדור שם ועבר.

אך כאשר הוא פוגש את רחל ורואה את יקרת מעלותיה הנשגבות, הוא מבין שעליו להתעלות עוד, ולכן כיון שהוא לבדו בגלות ואין לו אצל מי ללמוד עוד. הוא יוצא לשדה עם הצאן כל יום, שנה אחרי שנה, הרחק מהמיית הכרך ועבודת האלילים, ושם הוא קונה ורוכש מעלות רוחניות נוספות, עד שלאחר שבע שנים הוא בא ואומר ללבן שהוא רוצה את רחל.

 

לכן חלפו לו השנים מהר כמו ימים, כי הוא לא ישב וחלם על חתונתו הצפויה, אלא עמל להתעלות במשך הזמן שניתן לו, כדי שהבית שיקים ויבנה יהיה מושלם ומרומם, וכאשר מנסים לנצל כך כל רגע וכל יום, הזמן חולף לו במהירות עצומה וביעף.

 

לכל אחד מאיתנו ישנן לפעמים אכזבות בחייו או ציפיות והמתנות לכל מיני דברים, הן ביום יום, והן בתכניות ארוכות טווח. אם ניגשים למצבים כאלה, בתחושה של בזבוז זמן וציפייה לדלג על ההמתנה המיותרת, הרי שבאמת לא ניתן להפיק ממנה כל תועלת.

 

אבל יש סוג המתנה אחר, כמו למשל הציפייה לגאולה העתידה. הגמרא מספרת שרבי יהושע בן לוי שאל את אליהו הנביא על המשיח, והוא אמר לו שילך ויפגוש אותו בשערי רומא בין העניים, והוא אכן מצא אותו שם ושאל אותו- ״אימת אתי מר״ (מתי אדוני יבוא) וענה לו המשיח- ״היום״ . ולאחר שהוא לא בא, הסביר אליהו הנביא לרבי יהושע, שכוונתו היתה על פי הפסוק- ״היום אם בקולו תשמעון״... זאת אומרת שהמשיח מחכה לנו כשם שאנחנו מחכים לו, ואם רק נשב וצפה ולא נכין את עצמנו הרי שהוא לא יוכל לבוא ולגאול אותנו. 

 

ויקטור פרנקל מייסד ה״לוגותרפיה״ טיפל ברב זקן שאיבד במהלך השואה את אשתו וששת ילדיו, וכאשר נישא בשנית והתברר לו שאשתו לא תוכל ללדת לו ילדים, ושלא יהיה מי שיאמר אחריו קדיש, שקע בדיכאון עמוק.

פרנקל ניסה לעודד אותו ושאל אותו האם המפגש הצפוי לו עם משפחתו בגן עדן לאחר פטירתו לא מעורר בו תקוה ושמחה כל שהיא? 

וענה לו הרב שהוא חושש שמא הוא לא יהיה בדרגה הרוחנית המיוחדת של משפחתו, שנהרגה על קידוש ה׳ , והוא לא יזכה בגלל חטאיו לראות אותם....

אמר לו פרנקל בתשובה מבריקה מאין כמוה- גם אם לא מסרת את נפשך על קידוש ה׳ וגם אם חטאת בחייך, הרי ששנות הצער, האבל, והבדידות שאתה עובר כעת, יכפרו עליך ושוב תוכל לראות ילדיך בגן עדן.... ואכן אותו רב התעודד מכך מאוד....

 

זוהי דוגמא קלאסית של לוגותרפיה, שמטרתה להקנות משמעות יחודית לחייו של כל אדם, וגם לסבל או למאורעות שלכאורה היינו מוותרים עליהם, אם הם חלק מחיינו, עלינו להעניק להם משמעות, ולא סתם לחכות באופן פאסיבי עד שיחלפו.

 

רבי אלחנן וסרמן שבשנת 1941 נתפס בגטו קובנא יחד עם מספר תלמידי חכמים, והוצא להורג במבצר השביעי בידי הליטאים, אמר לבני החבורה בטרם נורו למוות (כפי שהעיד על כך רבי אפרים אשרי, שכיהן עד לפני מספר שנים ברבנות בניו יורק) שבכך שהם יקבלו עליהם את הדין באהבה וימסרו את נפשם בשלימות כקרבן בבית המקדש, הרי שהאש היוקדת את גופותיהם תציל ותבטל את גזירת הכליון וההשמדה מיהודי אמריקה.

הרי לנו דוגמא נוספת ומוחשית למציאת משמעות בדרכם של חז״ל, למאורע הכי גרוע ונוראי שיכול לקרות לבן אנוש. כמו שאמר רבי עקיבא כשהוציאו אותו להורג וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל- ״כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה (בכל נפשך) לידי- ואקיימנו״....

 

פרנקל טען, שאחת הסיבות לכך שאנשים רבים חווים כיום ״ריק קיומי״ היא החילוניות ואובדן הערכים המסורתיים, ולכן אנשים רבים חשים מדוכאים בחופשות או בחגים, כי לפתע אין להם תעסוקה והמולה, והם לא יודעים במה למלא את החלל שנוצר לפתע.

 

לעומת זאת אנחנו רואים את יעקב אבינו, שלא רק שנאלץ להמתין לקבל את אשתו שבע שנים, תוך כדי עבודה קשה ומפרכת, עם כל זאת הוא בוחר לבלות את אותן השנים ללא הסחות דעת שישכיחו ממנו את ההמתנה, אלא להיפך- הוא בוחר בעבודה שתאפשר לו התבודדות והתכנסות בתוך עצמו, והוא מכין את עצמו לקראת הקמת ביתו, באינטנסיביות כזו שגורמת לו לחוש ששסע שנים חלפו כמספר ימים.

 

הגמרא אומרת שכשאר יש אהבה בין בני זוג הם יכולים לשכב גם על חודה של חרב, אך כאשר יש שנאה ביניהם אפילו מיטה רחבה מאוד לא תספיק להם.

משל זה מבטא את הכח שיש לאדם החדור מוטיבציה, להתגבר על הקשיים שבדרכו. אך מעבר לכך צריך לא רק לשאוב כח, אלא לנצל כל מכשול וכל עיכוב ללמידה וחישול עצמי. 

האדם המאמין מחונך לחשוב שכל מקרה ומאורע שקורים לו באים בהשגחה פרטית עליונה, ועליו לפענח מה אלוקים רומז לו, ומה הוא דורש ממנו בכל מצב.

אדם שמתרגל לחשיבה ולמידה יכול תמיד לחשוב על רעיון או תכנית חדשה בזמני המתנה.

ניתן תמיד להפיק לקחים מטעויות של אחרים שנקלעים בדרכנו, או לחוש כמה לא נעימה התנהגות מסויימת של הזולת, ולהשתדל לא לבצע אותה יותר בעצמנו.

 

אין סוף למשמעויות והלקחים והתועלות שניתן להפיק מכל מצב ומכל תרחיש, עלינו רק להשתדל לעולם לא להיות פאסיביים, אלא להפעיל את הראש ולדעת לחיות כל מצב באופן אקטיבי ופרודוקטיבי.