תובנה לפרשת ויקרא.

 

התקה ודמיון בעבודת הקרבנות.

 

בפרשת השבוע מתוארים אופני הקרבת הקרבנות השונים בבית המקדש.

הרמב״ן מבאר מהו טעם הקרבת הקרבנות ומטרתם- ״בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה דיבור ומעשה, ציוה ה׳ כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור,וישרוף באש הקרב והכליות שהם כל המחשבה והתאוה. והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפכו דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה (הכהנים) שיתפללו עליו״...

 

הרמב״ן אם כן מתאר לנו תהליך מחשבתי שצריך בעל הקרבן לעבור כדי להשיג את הכפרה המבוקשת.

התהליך הזה מזכיר את מנגנון ההגנה ״התקה״ שתיאר פרויד.

 

פעמים רבות אנו נתקלים באירוע או בסיטואציה, שאין באפשרותנו להגיב אליה כפי שהיינו רוצים, למשל שכיר שחוטף צעקות וגערות מהבוס במקום עבודתו, והוא נאלץ לספוג אותן בדומיה, שאם לא כן הוא עלול להיות מפוטר מיידית.

אבל ההשפלה והזעם הכבוש, מפעפעים ורוגשים בנפשו ומחפשים מוצא, ולכן כאשר הוא ישוב לביתו, הוא יתיק ויעביר את הרגשות השליליים הללו אל דמויות אחרות שכלפיהן הוא מרשה לעצמו להתבטא ללא חשש ומורא, כמו למשל נהגים בכביש, או ילדיו הקטנים ואשתו.

 

הבעיתיות במנגנון הגנה שכזה היא, שהיא לא מתמודדת עם המציאות שיצרה את הבעיה, אלא מנסה לעקוף אותה.

ובעקבות זה האדם מבזבז אנרגיות מיותרות, ונגרר להתנהגות שלילית ולא מוצדקת כלפי הזולת.

 

והנה לפי דברי הרמב״ן התורה אומרת לאדם שחטא והתחייב בהבאת קרבן לבית המקדש, שיתיק את מראה עיניו לעצמו, דהיינו שאת עבודת הכהנים ששוחטים את הבהמה, ומנתחים אותה לאיבריה, ומזים מדמה על קיר המזבח ושורפים את אימוריה באש המערכה.

בעצם היה מן הראוי לעשות לו, כגמול על מעשיו הרעים, אלא שמידת הרחמים שרואה שהוא אכן מתיסר ומתחרט על חטאו, מסתפקת בבהמה שהביא לקרבן, ושחיטתה והקרבתה, תכפר בעדו.

 

וזוהי התקה בריאה, מפני שכפי שמדגיש הרמב״ן בדבריו, אין מדובר כאן על מחשבה מנותקת מן המציאות כמו במנגנון ההגנה הפרוידיאני.

אלא האדם מביא קרבן ומתוודה עליו ומתחרט בליבו, כך שהוא משתף מחשבה דיבור ומעשה ועובר תהליך פנימי מושלם של חזרה בתשובה שמוחקת את החטא מאישיותו ומאפשרת לו להתחיל התחלה חדשה וטהורה.

 

גם בזמנינו שבטלה עבודת הקרבנות, עדיין ניתן להשתמש במידת הרחמים, שמחליפה את החוטא והעונש הראוי לו, בתמורה לעונש סמלי וקל יותר.

הגמרא אומרת שאפילו עוגמת הנפש של מי שהזמין כוס קפה וקיבל משקה קר, או מי שרצה להוציא שקל מהארנק ויצא לו מטבע אחר, גם זה נחשב במרומים כיסורים שמכפרים עליו.

ומוסיפה הגמרא ואומרת, שמי שחלפו עליו 40 יום ללא יסורים כלל, קיבל בזה את שכרו לעולם הבא, כך שכל אותן עוגמות נפש קטנות הן חלק אינטגרלי מהחיים בעולם הזה, בדרך לחיי העולם הבא. 

 

הסתכלות כזאת על אירועי יום יום בנאליים, יכולה לתת משמעות גדולה ופרודוקטיבית לאדם המאמין.

כי במקום להתעצבן על פשלות וכשלונות, הוא יכול לחשוב שמן השמים ריחמו עליו, וגרמו לו עוגמת נפש קטנה שתכפר עליו במקום שיענש בעונש חמור יותר, כפי שנגע הצרעת היה מופיע קודם כל בקירות הבית ואז בבגדים, ורק לבסוף על העור.

 

כאשר האדם משכיל לתת משמעות כזו לכל מאורע בחייו, הוא זוכה בעצם לחיות ממש כאילו הוא עומד בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו ומקריב קרבנות לריח ניחוח לאלוקיו.