תובנה לפרשת וישלח.
 
 
 
בפרשה אנחנו קוראים על הטרגדיה של דינה בת יעקב.
יעקב שב לארץ כנען ומתיישב על יד העיר שכם, וכשדינה יוצאת לראות בבנות הארץ, רואה אותה שכם בן חמור וחומד בה, ומבצע בה את זממו.
 
התורה כותבת על כך- ״כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה״....
 
הרב יוסף דב סולוויציק ביאר את כוונת הפסוק בעקבות מעשה שאירע לו, הוא יצא לנסיעה בחורף הקפוא והמושלג, כשהוא לבוש כאדם פשוט, ולא כרב העיר סלוצק בה הוא כיהן ברבנות.
השלג התגבר ונערם, והנסיעה בעגלה הפכה לבלתי אפשרית יותר. וכך הוא והעגלון עצרו בפונדק דרכים, כאשר הוא מבקש מהעגלון לא לחשוף את זהותו.
 
הם נקשו על הדלת ולאחר זמן מה היא נפתחה, בעל הבית הציץ מהאשנב כשכולו משקשק מקור, וכאשר ראה שני יהודים פשוטים הנראים כקבצנים, רצה לסגור את האשנב בחזרה.
אך העגלון התחנן אליו והסביר לו שהם יקפאו למוות בקור הלילי, ולאחר שכנוע הוא ניאות לאפשר להם לשבת בפרוזדור עד שיאיר השחר.
 
כך יושב לו רבי יוסף דב בפינה הקרה, שקוע בתורתו, בעוד לב העגלון שניסה לנמנם קימעה, נחמץ למראה גדול הדור המוטל בבזיון על הרצפה, וכך חולפות להן מספר שעות.
 
לפתע נשמעת המולה גדולה מן החצר, קול צהלת סוסים ושקשוק גלגלי מרכבות, והנה נשמעות דפיקות על דלת הפונדק.
אחד מגדולי האדמורים החסידיים נקלע במסעו לפונדק יחד עם קבוצה מחסידיו, והם מבקשים להחיות את נפשם בשתיה חמה ומחסה מן הקור.
 
בעל הבית כולו נרגש, לא בכל יום הוא זוכה לארח אורח רם מעלה שכזה, הוא מסלק כהרף עין את קורי השינה ואת כבידות הלילה, ומקבל את פני הרבי בחרדת קודש, מדליק את כל הנרות, ומוציא לכבוד האורחים את כל מה שהוא מוצא במטבח ובמזווה, ונשאר בעצמו לשרת אותם.
 
עובר לו הרבי בפרוזדור בדרך לנטילת ידיים והנה הוא רואה שתי צלליות באפילה. כאשר אלומת האור חולפת לה לרגע קט על פני רבי יוסף דב, הוא מזהה פנים מוכרות משהו....
הוא מתכופף ומתבונן ולא מאמין למראה עיניו.....
 
״רבי יוסף דב..... הרב סולוויציק.... רבה של סלוצק..... מה מעשיכם כאן על רצפת המעבר בקור מקפיא שכזה באישון לילה״?.....
 
החסידים שומעים את הרבי צועק, ונזעקים לראות מה אירע לו, עימם מגיע בעל הבית, וכולם רואים לנגד עיניהם את רבי יוסף דב יושב לו בגור העז על רצפת הפרוזדור עם בעל העגלה.
 
כמובן שתיכף ומיד התאוששו החסידים וסייעו לרבי יוסף דב לקום והושיבו אותו על יד התנור והגישו לו שתיה חמה להשיב את נפשו, בעוד בעל הפונדק בוש ונכלם ומחפש מקום להתחבא...
לאחר כמה דקות הוא אוזר אומץ וכשכולו אדום מבושה ורועד מפחד, הוא ניגש לרבי יוסף דב ומתחיל להתנצל, שלא ידע שמדובר ברבה של סלוצק, ואילו רק היה יודע, כמובן שהיה נוהג בו בכבוד הראוי, ולא מותיר אותו על ריצפת הפרוזדור הקפואה.
 
ענה לו רבי יוסף דב ואמר- הבה נלמד את הפסוק שהזכרנו מקודם, התורה אומרת שמעשהו של שכם הוא מעשה נבלה ביחס לבת יעקב, אולם אין מקום להצטדק ולהתנצל על חוסר ידיעה בקשר לזהותה של בת יעקב, כי- ״וכן לא יעשה״.... זאת אומרת שלהתעלל כך בבחורה חסרת ישע, זהו מעשה נפשע ביחס לכל נערה תהא זהותה אשר תהא. 
כמו כן אתה בעל הפונדק, גם אם חשבת אותי לאדם פשוט, אין בכך שום הצדקה ליחס בו נהגת כלפי וכלפי העגלון שלי, כי לכל אדם מגיע שיתנו לו מחסה חם ואנושי מקור מקפיא שכזה, ואם כן אין שום משמעות לכך שלא זיהית שרבה של סלוצק הוא זה שהתדפק על דלתך.
 
כל אחד מאיתנו יכול להיזכר בסיטואציות הקשורות לעקרון הזה, כולנו מרשים בדרך כלל לעצמנו לנהוג בחוסר כבוד ואכפתיות, או בחוסר סבלנות וקוצר רוח לבני משפחה או לבן זוג.
ולעומת זאת כאשר אנו נפגשים עם לקוח או עומדים בפני הבוס, לפתע כל הלחץ והעצבים והעייפות נעלמים ונשכחים, וכולנו חיוך מאוזן לאוזן, מתוקים מדבש ונופת צופים.....
 
במשנה במסכת אבות נאמר- ״יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חבירך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים״.
ומבאר רבי חיים מוואלוזין- ״כי היצר מסמא האדם ומראה על הגדול ממנו שהוא מקטני תלמידיו, לכן אמר- אם כבוד הנראה לך לתלמידך כשלך, והנראה לך לחברך כרבך, אז תצא ידי חובתך לפי האמת, אשר המה בטח מדרגה אחת נעלה יותר מכפי הנראה בעיניך, אבל באמת יש לכל אחד גדר״.
 
רבי חיים מתיחס לסתירה הפנימית בדברי המשנה, מצד אחד היא מבארת לנו שיש דרגות ורמות שונות, בכבוד הנדרש מאיתנו ביחס לזולתנו, ומצד שני נראה שהיא למעשה מחייבת אותנו לכבד אף יותר מכך, כי היא אומרת לכבד תלמיד כמו את עצמך, ולכבד חבר כמו את רבך?
לכן הוא מסביר, שאמנם האמת היא, שיש רמה וסוג של כבוד המגיע לתלמיד, ולמעלה מזה יש כבוד המגיע לחבר, ולמעלה מהם יש כבוד הראוי לרב.
אבל, כיון שהאדם נוטה להפחית בערך זולתו ולהעריך את התלמיד או את החבר, פחות ממעלתם האמיתית. לכן אומרת המשנה להשתדל לכבד אותם מעט יותר, וכאשר אדם ידאג לכבוד תלמידו כפי שהוא דואג לכבוד שלו עצמו, מן הסתם הוא יעניק לו את הכבוד הראוי לו.
 
ישנם תהליכים רבים ומגוונים שנוטלים חלק בעיצוב היחס שלנו לסובבים אותנו, אחד מהם הוא ה״תפקיד״. בניסוי שנערך בארצות הברית בשנות השבעים, חולקו סטודנטים לשתי קבוצות- אסירים וסוהרים, והם רוכזו במרתף המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד שדימה בית סוהר, וקבוצת האסירים נכלאה בו והיתה כפופה לקבוצת הסטודנטים שמילאו את תפקיד הסוהרים.
החלוקה לקבוצות היתה שרירותית, ולא ניתנו למשתתפים הוראות כל שהן איך למלא את תפקידם בניסוי.
תוצאות הניסוי היו כה מחרידות עד שהחוקרים נאלצו להפסיקו לאחר ששה ימים, ה״סוהרים״ מילאו את תפקידם בצורה כה קיצונית ואיומה, תוך כדי התעללויות והתאכזרויות ל״אסירים״ באופן כה סדיסטי ומשפיל, שכתוצאה מכך הם היו כנועים לחלוטין וחשבו רק בריחה, ועל שנאתם ל״סוהרים״, וחלקם התערער נפשית כבר במהלך הניסוי הקצר (שתוכנן להימשך שבועיים).
 
מסקנת הניסוי היתה- ש"מצב" הינו טריגר, שעלול לגרום אף לאדם נורמטיבי, להתנהג באכזריות ובאלימות קיצוניים, אפילו ללא סיבה ממשית. כמו שבניסוי האסירים היו בעצם סטודנטים מן המנין, ממש כמו הסוהרים, ורק גורל שחילק אותם לשתי קבוצות, הפריד ביניהם.
 
כל אדם ביחס לעצמו, מבין את המורכבות של האישיות. שהנפש האנושית חולמת ומרגישה, רוצה ושואפת, מתאמצת ומתאכזבת, שיש לפעמים הצלחות ולפעמים כשלונות.
אולם כאשר אנחנו מסתכלים על הזולת, אנחנו לא רואים את כל זה. אנחנו רואים את המעטפת החיצונית, ואת הפעולות שהוא נוקט, אבל כדי להבין ולזכור שיש בתוכו נפש בעלת רגשות ורצונות ממש כמותנו... זוהי משימה שדורשת מחשבה והתבוננות ושימת לב.
 
הענין הזה נכון ביחס לכל אדם שעומד מולינו, אבל כאשר מדובר על יחס של מרות כל שהיא, על אחת כמה וכמה.
כי ביחסי עובד ומעביד, או מורה ותלמיד, או אפילו הורה וילד. כיון שמערכת היחסים מעוצבת על פי אמות המידה של התפקיד, ועל פי הנורמות שנקבעו או השתרשו ביניהם, אזי בהחלט יתכנו מצבים שבהם מטיל המרות עלול ״לשכוח״ שמי שנתון למרותו אמנם כפוף לו טכנית, אך הוא בסופו של דבר יצור אנושי ממש כמוהו.
 
וכפי ששכם בן חמור החיוי נשיא הארץ, (שכל העיר שכם היתה כפופה לו, כמו שרואים לאחר מכן, שכל אנשי העיר הסכימו למול את עצמם כדי לעמוד בתנאי ההסכם שסוכם על נישואי דינה עם בני יעקב) כאשר הוא רואה את דינה וחושק בה, הוא לא מתלבט יותר מדי איך לנהוג בה, אלא הוא תופס אותה ועושה בה כרצונו. וכמו שהסטודנטים בניסוי הכלא של זימברדו שתיארנו מקודם, הרגישו שהם כעת הסוהרים והם יכולים ואף צריכים להטיל מרות על האסירים, בכל האמצעים שהם ראו לנכון. וכך גם בעל הפונדק שהירשה לעצמו להחליט מי ראוי ליחס של כבוד ולקבל מקלט חם ומחיה נפשות בליל סערה, ומי לא ראוי לדרוך על מפתן הפונדק המהודר שלו, ורק יקבל רשות לשבת על רצפת הפרוזדור.....
 
הנטיה האנושית הזו באה לידי ביטוי, לא רק במקרים קיצוניים שכאלו, אלא כמו שנאמר במשנה, שמתארת באופן כללי איך צריך להיראות, יחס הולם לזולת. כי גם אם ברור שישנם מעמדות והבדלים בין אנשים, וברור שאדם לא צריך לכבד את בנו כפי שהוא מכבד את אביו, ולא את תלמידו שפי שהוא מכבד את רבו המובהק.
עם כל זאת, המעביד למשל, צריך לזכור שמעבר לחוקים ולשעות העבודה, העובד הינו אדם חי ומרגיש ובעל משפחה כמוהו ממש. והמורה או ההורה אף הם צריכים לשים לב שלתלמיד ולילד, יש נפש רגישה, והם לא רובוטים צייתניים ותו לא.
לפעמים שומעים אמא צורחת על ילדיה, או מורה משפיל תלמיד, וכה מקוממת המחשבה על כך, שלולא היו חושבים שהילד או התלמיד שייכים להם, לא היו מעלים על דעתם להרים את קולם בצורה כזו.
ולכן, אם אכן מערכת היחסים יוצאת מנקודת מבט כזאת, שכולנו בני אדם שנבראו בצלם, ולא מתרכזים רק במסגרת ובכללים של התפקיד. יש סיכוי שהתפקיד לא יגרום להם לשכרון כח ורצון לשלוט, אלא הם יתחשבו ברגשות וצרכי הכפופים להם ברגישות ובחמלה ובאנושיות.
 
היהדות מחייבת התנהגות כזאת לא רק מנקודת מבט סוציאלית חברתית, אלא גם מנקודת מבט דתית. וכמו שנאמר במשנה- ״חביב אדם שנברא בצלם״ , ואמרו חז״ל שהאדם נשאל בבית דין של מעלה- ״המלכת את חבירך בנחת רוח״? ובגמרא נאמרו דברים יוצאי דופן בחריפותם על- ״פרנס המתגאה על הציבור שלא לצורך״, שבמילים אחרות זה אומר שמנהיג מנצל את מעמדו, וחושב שהכפופים אליו שייכים לו......
 
במבט מעמיק יותר, היהדות אומרת גם לכל אחד מאיתנו, שהוא איננו בעלים על עצמו. לכל אדם ניתנה נשמה אולם היא איננה שייכת לו, אלא מופקדת בידיו. וכמו שמברכים בכל בוקר- ״אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא... אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא״. 
האיסור להתאבד, נובע מכך שהחיים הם מתנת האל ולא שלנו, וכמו שנאמר במשנה- ״על כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת״....
(ואכן מנקודת מבט פילוסופית כפרנית, כמעט בלתי אפשרי למצוא נימוק, שיאסור על התאבדות, בפרט במקרים בהם האדם נתון בסבל וצער קשים מנשוא. רק הדת נותנת מבט אחר על קדושת החיים וערכם, ושוללת באופן גורף ומוחלט על לקיחתם, ומאידך מתירה כל דבר שבעולם, כאשר זה יוביל להצלתם)
 
עלינו לזכור שה״תפקיד״ המרכזי בחיינו הוא- ללכת בדרכי הבורא, שעליו נאמר בספר ישעיהו- ״כי אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים״.
חז״ל אומרים שהפסוק הזה ממחיש את העקרון של- ״במקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענוותנותו״.
זאת אומרת שאין משמעות להבדלי מעמדות בהקשר החברתי, אלא כפי שבורא העולם יודע להתיחס לכל בריה שפלה על פי צרכיה, כך כל אחד מאיתנו צריך לדעת שמעבר להבדלים הבין אישיים בינו לבין זולתו, עדיין יש מכנה משותף לכל בני האדם, גדולים כקטנים, ולכל אחד מהם מגיעה התיחסות מכבדת ומתחשבת.
והדרך להגשים את ההנחיה הזו, היא לזכור שגם למי שניצב מולנו יש חשיבות וייחודיות, ולב חש ומרגיש ממש כמו שלנו.