בתחילת הפרשה בין דיני פרה אדומה נאמר- ״זאת התורה אדם כי ימות באוהל״ ודרשו חז״ל- ״אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם״.
זאת אומרת שכדי לזכות לתורה יש צורך במאמץ עילאי ויוצא דופן, שמוגדר כמוות.

החזון איש במכתבו מתאר זאת כך- ״ידיעת התורה אין זה פשוטו של סוגיא בחיי האדם, כי הלא אמרו אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם. המיתה שבכאן היא הנטיה מפשוטו של החיים לעומקו של החיים, לתוך תוכו של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המידות מרבה חיים, כי שבירת המידות היא הריגת החיים השטחיים ומיתה של היצר הממלא כל הגוף, הוא החיים המוליך בדרכה של תורה״...

גם הגאון מוילנא כותב ברוח דומה בספר משלי- ״ החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך״ , וכך הוא מסביר- ״כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור את המידה שלא שבר עד הנה, ולכן צריך תמיד להתחזק ואם לא יתחזק, למה לו חיים״.

מה פשר המסרים הללו?

בין אם מקור המידות הרעות הוא הנפש הבהמית, או המזל, או תכונות מולדות שירשנו מהורינו. תפקידו של האדם הוא לזכך את עצמו ולהשליט את הנשמה והשכל על הנהגותיו ואישיותו.
בדרך כלל מקובל שזוהי אחת הסתירות המרכזיות בין היהדות לבין הפסיכולוגיה, היות והיהדות דורשת מהאדם להתנגד לטבעיו ולהילחם בהם ולנסות להשתנות. בעוד שהפסיכולוג יאמר שאם אין הפרעה לתפקוד היום יומי או פגיעה בסביבה, הרי שעל האדם לקבל את מי שהוא ולחיות על פי רצונותיו.



אמנם הפסיכולוגיה ההומאנית מדגישה את הרצון והשאיפה להגשמה עצמית, בה האדם חותר לקראת יעד נחשק ומטרות נעלות.
גם עולם האימון האישי מנסה לתת לאדם מן השורה כלים מעשיים להשגת יעדים ומטרות.
אך לעומתם, ניצבת למשל הפסיכולוגיה הדטרמיניסטית של פרויד שכופרת ביכולת ההתפתחותית של האישיות בגיל מתקדם, ועוסקת רק בהסתגלות ״בריאה״ של היצרים לעקרונות המציאות, באופן בו ההדחקה לא תדרוש משאבים נפשיים חזקים מדי, אך אינה רואה בשליטה העצמית ובשינוי הפנימי- יעד ותכלית לכשעצמם.

אולם התורה מגלה לנו שהשינוי הפנימי והשליטה העצמית הן הדרך היחידה ללימוד התורה, והן יעד בפני עצמו, גם אם אין פגיעה בתפקוד או בסביבה.
הגאון מוילנא אומר באופן חד וברור- שלולא תיקון המידות אין טעם לחיים.

ומדוע באמת יש לכך משמעות כה גדולה?

המהר״ל מפראג כותב- ״התורה היא שכל עליון וקשה לקנות אותה, לכן צריך שיהיה אל האדם הכנה, ואם לא כן לא יקבל אותה... לכן צריך שיהיה רחוק מן המידות שהם גשמיים, וצריך לידבק במידה השכלית, ועיקר המידה השכלית היא ענווה״...
מבואר מדבריו שתכונות רעות הן בעצם מגבלה חומרית, שמקשרת אותנו לתכנים של העולם הזה. ואם האדם רוצה להגביר את הצד הרוחני שלו, ולעסוק בתורה. הרי שהוא חייב להשתחרר מכבליהן ולהיות שכלי, וכך הוא יוכל להתחבר לתורה שהיא שכל טהור.
לפי זה נוכל להבין מהי המשמעות העצומה של תיקון המידות ביהדות. היות ולא משנה אלו תכונות ומידות רעות קיבלנו, חובתנו היא לעדן ולכוון אותם, על מנת שנוכל לחיות חיי רוח ולתת ביטוי מעשי לנשמתנו בעולם הזה.

ומשום כך המטרה בשינוי ובשליטה העצמית, היא מטרה לכשעצמה ללא קשר לתפקוד ולסביבה, אלא היא נועדה לחנך אותנו להשליט את הרוח והאמונה על הנטיות הטבעיות שלנו, וזוהי ההכנה ללימוד התורה וחיי האדם המאמין ביהדות.
היהדות מחברת בין חיי הגוף לבין הנשמה, וטוענת שהחיבור הזה צריך לבוא לידי ביטוי גם בחיי המעשה.
וזאת בשונה למשל מאריסטו, שלמרות שהאמין בדואליזם, וסבר שמהות האדם ותכליתו הן הנפש והרציונליות, אבל הוא לא גזר מכך הנהגה מעשית לחיי האדם, אלא הסתפק באמירה כי בהגייה ובחשיבה האדם מגיע לתכליתו.

משה רבנו מבחר המין האנושי, מתואר בתורה כאיש העניו ביותר בתולדות האנושות, וזוהי אכן הסיבה מדוע מעלתו הרוחנית היתה הגבוהה ביותר, מפני שהוא ביטל לחלוטין את נטיותיו הטבעיות.
זוהי תפיסה מנוגדת והפוכה מההשקפה של דארווין וניטשה שהעריצו דוקא את הכוחניות וההישרדות, כתכונות שנותנות עליונות בעולמנו, ואכן ללא מבט רוחני אין ספק שהצדק עימהם, והם אמנם הצדיקו באופן תיאורטי, גם פגיעה בסביבה היות והמוסר הוא מוסר הג׳ונגל בו החזק שולט ושורד, וזוהי זכותו לשלוט ולכבוש כפי שכוחו מאפשר לו.

מפרשת השבוע למדנו עד כמה מנוגדת היהדות לתפיסות רווחות, ועד כמה חיים רוחניים בעולם הזה מתבטאים בהנהגה פשוטה ויום יומית בחיינו.