תובנה לפרשת חיי שרה.

 

אברהם אבינו שולח את עבדו זקן ביתו אליעזר, לצאת למסע ארוך תחת שבועה כדי להביא אשה ליצחק אבינו.

אברהם משביע את אליעזר, לא לקחת אשה מבנות כנען, אלא רק ממולדתו של אברהם, באור כשדים המרוחקת.

והנה יוצא לו אליעזר למסע, כשהוא מלווה בעשרה גמלים, לעבר ארם נהריים מולדת אברהם אדוניו, כאשר עתיד המשכיות בית אברהם מונח על כתיפיו, ותלוי בהצלחת השליחות הגורלית.

אליעזר לא היה עבד פשוט כלל וכלל, אלא זה שנאמר עליו- ״דולה ומשקה מתורת רבו״ ובזכות דרגתו הרוחנית, הוא נמצא מעל למגבלות הזמן והמקום, ובקפיצת הדרך הוא מגיע לעת ערב, לבאר המים שבאור כשדים.

והנה לכאורה, מה עליו לעשות כעת? לשאול את המקומיים, היכן גרים קרובי משפחתו של אדוניו, כפי ששאל יעקב אבינו כשהגיע לשם, ולבדוק אם יש להם בת ראויה להינשא ליצחק, וכך לקיים את שליחותו. ובמקום זה, בוחר אליעזר לשאת תפילה נרגשת לבורא עולם, ולהשאיר את בחירת הכלה המיועדת, ליד המקרה, ״והיה הנערה אשר אומר אליה הגמיעיני נא מעט מים מכדך.....היא האשה אשר הוכחת״..... זאת אומרת, שאליעזר כביכול לא סומך על בחירה מושכלת, ולא על משפחת אברהם, אלא מעדיף לערוך מבחן אישיות לנערה, וצריך להבין, מה היתה מטרת המבחן? ומדוע הוא היה עדיף על פני היכרות ישירה?

רבי חיים בן עטר מסביר, שאליעזר חשש שמא הוא ירומה, על ידי משפחת אברהם. והם יתנו לה סתם בחורה, או שפחה שאיננה ממשפחתם, כפי שרואים אמנם לאחר מכן, שהם ניסו למנוע ממנו לקחת את רבקה לארץ כנען.

לכן, אליעזר תלמידו הגדול של אברהם אבינו ראש המאמינים, בוחר לבטוח באלוקיו, ולשאת תפילה שתנחה אותו לעבר המטרה, ומדגיש הרשב״ם בפירושו שאליעזר מדבר אל ליבו, ואף אחד לא היה יכול לשמוע ולדעת, את הסימן שהוא קבע מראש, לבחירת הנערה.

וזאת מפני שכל מבחן, ובודאי מבחן אישיות צריך להיות מהימן, דהיינו כלי מדידה יציב ומדוייק. ובנוסף לזה עליו להיות תקף, דהיינו שהוא אכן מודד ובוחן את מה שהוא אמור לבחון ולמדוד ולא משתנים וערכים אחרים.

ואם כן, מבחן האישיות שאליעזר בוחר, לבחירת הנערה הראויה ליצחק. צריך להיות כזה, שיוכל להעיד על שלימותה של הנערה, ושנוכל לקבוע על פיו, שאכן תכונת ההטבה וגמילות החסד שהיא תראה, היא תכונה קבועה ויציבה, שלא נעשתה במטרה להרשים באופן חד פעמי ותו לא.

והנה, אברהם אבינו התייחד בשתי נקודות- האמונה, וגמילות החסדים. אולם שתי הנקודות הללו, קשורות ותלויות האחת בחבירתה, מפני שגמילות החסד של אברהם אבינו נבעה מהליכתו בדרכי ההטבה של הבורא בעולם, ולא סתם מתוך אידיאל סוציאלי אלתרואיסטי, ומאידך, טוב ליבו של אברהם הכשיר אותו לאמונה בבורא, מפני שהכפירה נובעת מפריקת עול ואי הכרת טובה לבורא על חסדיו עם ברואיו, וכמו שאמרו חז״ל- ״כל הכופר בטובתו של חבירו סופו שיכפור בטובתו של מקום״ ומשום כך החמירה התורה במצוות כיבוד אב ואם שמחנכת את האדם להכיר טובה להוריו.

אליעזר נשלח לארם נהריים, למצוא אשה ליצחק, זוהי צריכה להיות אשה שממנה יבנה כל המשך דרכו וזרעו של אברהם, ולכן היא מוכרחה להיות אשה שתהיינה לה אותן שתי המעלות שהזכרנו.

רבינו נסים מגירונדי, מסביר בספרו ״דרשות הר״ן ״ , שמשום כך השביע אברהם את אליעזר, לקחת אשה ליצחק רק ממולדתו ולא מבנות כנען, ונצטט מדבריו-

״עם היות האדם בחירי והרשות נתונה אליו לבחור...פעולות האדם בידו וברשותו ....לא נוכל לכפור, שלא יהיו לבני האדם- הכנות נמשכות אחר המזג, לקצת מידות טובות או רעות, ואלו תכונות נפשיות, נמשכות ומשתלשלות מאבות לבניהם, מפני שהן טבעיות.....היו אנשי כנען מוטבעים בתכונות הרעות... היו בוחרים האבות להתרחק מהם, ולהתדבק במי שאינו מוטבע באותן תכונות רעות, גם כי יהיה עובד עבודה זרה, לפי שאותן תכונות הרעות נמשכות בזרעם...ולכן רוע תכונות אנשי כנען, היה מתחייב שיהיה נמשך לבניהם, ועם היות לבן עובד עבודה זרה, לא יתחייב שיהיה טבע צאצאיו נמשך אחריו כלל״....

זאת אומרת , שתכונות גרועות הן פגם בנפש שעובר לצאצאים, מה שאין כן עבודה זרה, שהיא השקפה מוטעית בלבד, הניתנת לשינוי על ידי לימוד.

ולכן, לא היה אכפת לאברהם, שמשפחתו היתה עדיין עובדת אלילים, מפני שהעיקר שנפשם מתוקנת וטובה, ואת האמונה יוכל ללמד אותם.

וכך כתב רבי חיים מוואלוזין בספרו ״רוח חיים״- ״כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה״.

יתכן שניתן להמחיש זאת, לפי דברי הרמבם. שמדריך את האדם, הרוצה לתקן תכונה רעה הקיימת אצלו, והוא מסביר- שכדי להתנתק מהרגל או תכונה נפסדת, צריך להקצין בהתחלה עד לקצה השני, למשל מקמצנות לפזרנות. כדי למחוק כל זכר לקמצנות, ולאחר זמן מה, ניתן לשוב לדרך המלך, שהיא הדרך הממוצעת, ולשלב באופן מושכל, את שתי הקצוות לפי הצורך.

כך גם אברהם אבינו, שולח את אליעזר למצוא אשה ראויה להינשא ליצחק, אשה שתכונותיה הטובות, תהיינה כה עוצמתיות, וכה טהורות ומושלמות, עד כדי כך שכל עם ישראל לדורותיו, יושפע ויעוצב מהן, לכן בוחר אליעזר לערוך מבחן אישיות, מבחן שידוע רק לו, מבחן שידרוש מעלמה צעירה להתאמץ ולהיטיב, לאדם שאיננה מכירה, שהיא לא מחוייבת לו ולא מצפה ממנו למאומה, וכאשר אליעזר נוכח שלנוכח בקשה קטנה של לגימת מים, היא מציעה לו ולכל גמליו שפע מים, וכאשר הוא רואה שמי הבאר עלו לקראתה, הרי שנגלה לנגד עיניו מחזה מפעים של שלימות אנושית.

אליעזר לא חיפש חלילה וחס ״פראיירית״ , אנחנו רואים היטב את תושייתה של רבקה, כאשר נישלה את עשו מן הברכות. אליעזר מחפש אשה בעלת רמה רוחנית מספקת עבור יצחק, והסברנו שכפי שראינו אצל אברהם, הרמה הרוחנית והאמונה, הביאו אותו להיות עמוד החסד, ובכך להידמות לבורא העולם. ומצד שני, המידות והתכונות הטובות, סוללות ומכשירות את הדרך, לאמונה והכרה בחסדי הבורא.

לכן, כאשר אליעזר רואה את רבקה ורמתה הרוחנית שמכופפת את חוקי הטבע והמים עולים לקראתה, ועם כל זאת, היא יודעת שהאמונה הרצויה, איננה חוויה מיסטית והתבודדות, ובודאי שאין היא מטרה המקדשת אמצעים. אלא להיפך, האמונה מדריכה את האדם, להידמות לאלוקים ולעשות ״חסד צדקה ומשפט בארץ״ . ולא סתם חסד אלא שיש בה רצון להיטיב, שגובר על כל קושי וכל חשבון. והיא מרצונה לא תשקוט, עד שתשאב מים לו ולכל גמליו, גם אם לא התבקשה ואיננה חייבת בכך. הרי שהיא ראויה להינשא ליצחק, ולבנות אומה של מאמינים גומלי חסדים, עד סוף כל הדורות.

ולכן אמרו חז״ל- ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״ כי השלימות של מעשי האבות ודרגתם הגדולה, הורישו לנו את התכונות הללו, וזה מקרב אותנו לדרגה הנדרשת מאיתנו.

ומסביר הרב אליהו דסלר, מגדולי המוסר והמחשבה בדור האחרון, שכל המושג המקובל ביהדות, של ״זכות אבות״ כפי שכתוב בתורה- ״וזכרתי את בריתי יעקב״.... אין פירושו שבגלל היחוס שלנו, יש לנו יחס מועדף ופרוטקציה. אלא שהעובדה שאבותינו הם אברהם יצחק ויעקב, נותנת תקוה לשינוי ולתכלית טובה מאיתנו, כי ירשנו את מעלת אבותינו וזה יכול לסייע לנו להיטיב את דרכינו, ומשום כך אלוקים סולח לנו. וזו הסיבה שרבקה היתה צריכה להיות, כה מושלמת בתכלית השלמות, במידת החסד שלה, כדי שתוכל לנצח נצחים להשפיע על כל צאצאיה שילכו בדרכיה.

יש בפרשה שלנו גם דוגמא הפוכה, לירושה רעה, כפי שחז״ל מספרים לנו שאליעזר רצה לשדך את ביתו ליצחק ואמר לו אברהם שהוא מזרעו של כנען שהתקלל ״ארור כנען״ ואין ארור מתדבק בברוך. (וגם בדורות האחרונים, הסתמכו סוחרי העבדים הכושים, ובעליהם בארצות הברית, על הפסוק הזה- ״עבד עבדים יהיה לאחיו״)

וגם הירושה שהובטחה לזרעו של יפת בפרשת נח- ״יפת אלוקים ליפת״ הורישה לעולם בדורות הבאים, את תרבות יוון האסתטית והאומנותית.

בפסיכופתולוגיה ובפסיכולוגיה ההתפתחותית, אחת השאלות המרכזיות היא- ״תורשה לעומת סביבה״ האם הפרעות מסויימות או דפוסי התנהגות הם פרי הגנטיקה והתורשה או שהם נלמדים ונרכשים במהלך חיינו?

כיום ידוע שאפילו מחלות תורשתיות מובהקות כמו סכיזופרניה, הינן בעלות טריגר סביבתי, שכאשר ישנה פגיעות תורשתית, הוא מזרז את התפרצות המחלה, כמו למשל סגנון הורות חסר צורה ומקוטע, המעורר את השסע והקרע באישיות שנגרם מן המחלה. או דחק ולחצים חזקים שעשויים אף הם לגרום להתפרצות המחלה, אצל אנשים בעלי נטייה גנטית לכך.

או למשל הורות מזניחה שאיננה מגרה ומפעילה את הילד בגיל הרך, עשויה לגרום לפיגור קל, המכונה ״פיגור תרבותי משפחתי״ שזו דוגמא להפרעה נרכשת.

גם אופי התנהגות ההורים עם התינוק, שיכול ליצור היקשרות בטוחה, משפיע על יכולת האדם הבוגר ליצור קשרים חברתיים ואינטימיים בטוחים ויציבים, כי הוא פיתח מודל פעולה פנימי על פי חוויותיו החיוביות מהקשר עם הוריו בינקות. בעוד שסגנון התנהגות מתעלם או מזניח, שמגביר בתינוק את חרדת הנטישה, ואת חוסר הבטחון בהוריו, יגרום לו בבגרותו, לחשוש ולחשוד, ולהיכשל ביצירת קשר בריא וקרוב.

על כל פנים ישנה הבחנה ברורה מהי תורשה ומהי למידה סביבתית.

מהדברים שלמדנו, נוכחנו לדעת שהתורה מגלה לנו, שהתורשה איננה רק תורשה גנטית ביולוגית, ומלבד הגנוטיפ (תורשה פוטנציאלית) והפנוטיפ (תורשה ביולוגית בפועל) של כל אחד מאיתנו, ישנה גם תורשה רוחנית אישיותית. וגם דברים שהמדע ייחס ללמידה חברתית, התורה תיחס אותם לתורשה.

כי ההורים משפיעים על אישיות בניהם, לא רק באופן בו הם מתייחסים אליהם, אלא השפעתם היא מקיפה וחזקה הרבה מעבר לכך, והיא מתחילה באישיות שלהם עצמם, ובחשיבה ובכוונה שלהם, עוד בטרם נולדו ילדיהם.

ואותה תורשה רוחנית, הינה כללית ולאומית, כפי שנאמר במשנה- ״תלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה ונפש שפלה ורוח נמוכה״  ״רחמנים ביישנים וגומלי חסדים״.

וגם אינדיוידואלית, כמו שכתוב  בגמרא ובהלכה, שמחשבות ההורים וכוונתם בהולדת ילדיהם, משפיעות על טבע ואופי ונטיות הילדים לכשיוולדו לאחר מכן.

הגמרא מספרת על שתי נשים הרות, שאחז אותן בולמוס ביום הכיפורים, לאחת לחשו, שהיום יום צום והיא נרגעה, ונולד לה רבי יוחנן, מחבר התלמוד הירושלמי. לעומתה האשה השניה, לא נרגעה והוצרכו להאכילה ביום הכיפורים, ונולד לה בן שהפקיע את מחירי הפירות וגזל את הרבים, וקרא עליו רבי חנינא את הפסוק- ״זורו רשעים מרחם״ דהיינו שהרשע שלו התחיל כבר בהריון, כפי שראינו שהוזקקה אימו לחלל את קדושת הצום בגללו. הרי לנו דוגמא לתורשה רוחנית שאי אפשר ליחס אותה לפעילות גומלין חברתית של יחסי אוביקט בין הורים לילדיהם, אלא זוהי השפעה מעבר לכך.

התורשה הזו, מבאר הרב דסלר, וכפי שמבואר גם בדברי הר״ן שצוטטו לעיל, נותנת לאדם מרווח בחירה בחייו, ממקום נעלה ומרומם יותר, אם אבותיו היו צדיקים ובעלי מידות מתוקנות. ומאפשרת לו להתעלות ולתקן את מידותיו ומעשיו ביתר קלות, ולהגיע לרמות גבוהות יותר, מאשר אדם שיתחיל לעבוד ממקום נמוך יותר.

בברכה שנצליח כולנו להשתמש בכלים שקיבלנו אך לטובה.