והוא ממשיך לבאר ולהסביר-״חובה היא הכרחיותה של פעולה מתוך יראת כבוד לחוק״....

זאת אומרת שהחובה המוסרית מונעת לא מתוך נטייה בלבד, אלא מתוך מחוייבות תבונית שכלית, שמכירה את נכונותה, ומכריחה אם כן מתוך יראת כבוד, לציית ולעשות את המעשה הנכון.

וכאן מתבקשת השאלה-״ברם, מה יכול להיות טיבו של חוק זה״.... והתשובה היא-״לעולם אין לי להתנהג אלא כך שאוכל לרצות גם כן כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי״.....

זאת אומרת- יראת הכבוד לחוק המוסרי, היא למעשים כאלו שכשאני עושה אותם, אני יכול לרצות לחיות בעולם, בו בני האדם יעשו מעשים שכאלו, וזה מבטיח שהמעשה הוא מוסרי ונכון, וכאשר אני אעשה אותו מתוך כוונה כזאת, הרי שעשיתי מעשה טוב. 

ג׳ון סטיוארט מיל בספרו ״התועלתיות״ מתיחס לדברים אלו וכך הוא כותב שם-״עקרון זה אומר- עשה את מעשיך באופן שהכלל על פיו אתה עושה אותם יוכל להתקבל כחוק על ידי כל יצור שכלי. אך כשהוא (קאנט) מתחיל להסיק מן הכלל הזה איזו חובה שהיא מחובות המוסר למעשה, איננו מצליח להראות -ואי הצלחתו זו היא כמעט מגוחכת- שתהא בדבר סתירה או אי אפשרות הגיונית, ומה גם אי אפשרות בפועל, אם יאמרו כל בעלי השכל להתנהג על פי כללים שהם בלתי מוסריים עד להחפיר, הוא רק מראה שאילו נתקבלו כללים כאלה בכל העולם, תוצאות הדבר היו כאלו, ששום אדם לא היה רוצה לשאת באחריות בעדן״.

ולכן הוא מציע שהטוב הוא-״המעשים הם ישרים במדה שהם נוטים להגדיל את האושר״...

יש לנו כאן ויכוח בין האסכולה הדאונטולוגית לאסכולה הטלאולוגית, האם מעשה מוגדר כטוב על פי כוונת העושה אותו, או שמא הטוב תלוי בתוצאת המעשה שנעשה.

 שורש הויכוח הזה תלוי בכמה שאלות יסודיות מאוד, כפי ששואל מיל על קאנט. אם נקח מדינת חוק כמו סדום ומצרים, או כמו גרמניה הנאצית, איך נוכל להוכיח את הרוע שבהן לפי תורתו של קאנט? הרי קאנט מבאר לנו שהקו המנחה הוא לא תוצאת והשלכת המעשה בפועל, אלא הכוונה הטובה של העושה, ואם כן לסדומי או לנאצי יש יראת כבוד ומחויבות עמוקה לחוק שלו, והוא מבצע אותו בדקדקנות וביסודיות ומה אם כן רע בכך?....

גם קאנט וגם מיל נצמדו למוסר המסורתי והדתי וניסו לתת לו הגדרה תבונית חילונית, אולם הם לא סברו למשל כמו ניטשה שהצדיק את הניהיליזם של מוסר האדונים אשר בז להדדיות והשוויונית שמייצגות התפיסות המסורתיות הללו, אלא לכל אדם יש יחודיות חד פעמית, שמצדיקה את כל מה שהוא בוחר ויכול להשיג ולבצע. אבל נשאלת השאלה האם הצדק עם מיל או עם קאנט? האם הטוב הוא- התוצאה או שמא הכוונה?

ננסה לעיין בשאלות הללו- מהו הטוב, ומהו הכלל המעשי, שצריך ויכול להנחות את האדם הפרטי לעשיית הטוב, ומהו ההגיון שעומד בחוקות ומשטרים כה אפלים ואכזריים.

לפי היהדות נראה שהצדק עם שתי הגישות, הטלאולוגית והדאונטולוגית, דהיינו שיש ערך גם לכוונה וגם לתוצאה וההשלכות המעשיות.

הרמבם מבאר שיש לחלק בין מצוות בין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם לבוראו, במצוות חברתיות המטרה היא שהאדם יטפח בליבו נטיות של הטבה ונתינה, ויסלוד מהרוע והשחיתות. כמו שנאמר-״אוהבי ה׳ שינאו רע״ , ״כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי״ , ״עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך״.

לעומת זאת במצוות שבין האדם לבורא אין צורך להזדהות איתן בנטיית הלב, אך על האדם לשעבד את עצמו ולכופף את עצמו לחוק האלוקי. בעשיית מצווה יש חלק מעשי ויש חלק מחשבתי תודעתי, הכלל ההלכתי אומר-״מצוות צריכות כוונה״ דהיינו שכאשר למשל אדם שומע קול שופר בראש השנה עליו לכוון בדעתו שהוא שומע כדי לצאת ידי חובת המצווה, כמו כן התורה אומרת שעל האדם לשמוח בעשיית המצווה כפי שנאמר-״אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב״.

וכתב הרמבם-״מעיקרי האמונה בצורה כי כשיקיים אדם מצוה מן המצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עימה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה...הנה זכה בה לחיי העולם הבא....אותה המצווה תחיה נפשו״....

וכפי שכתוב בפרקי אבות-״אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס״.

אם כן אנחנו רואים שמעשה טוב, הן דתי והן חברתי, צריך להיות מלווה בכוונה טובה כדבריו של קאנט, ומאידך אומרים לנו חז״ל שאם נפלה לאדם מטבע מן הכיס ומצא אותה אדם עני והתפרנס ממנה, הרי שמאבד המטבע יקבל שכר על כך מפני שהתגלגל ממנו טוב לאותו עני, וכפי שמצאנו שבנות יתרו שניצלו מידי הרועים על ידי משה רבינו שנמלט ממצרים בעקבות רצח הנוגש המצרי, הכירו טובה לאותו נוגש הרוג, מפני שבגלל הירצחו והימלטות משה לארץ מדין, יכול היה משה להיחלץ לעזרתן.

כאן אם כן אנחנו רואים שאפילו יעשה שנעשה ממילא ללא שום כוונה וללא שום אקטיביות מעשית מכוונת, גם הוא מתיחס לאדם ונחשב לו כעשייה טובה, וזאת משום שתוצאת המעשה היתה טובה.

כמו כן ישנה התיחסות למשל לתוצאות לוואי שמשנות את התמונה, כמו פיקוח נפש וסיכון חיים שדוחות כל איסור וכל מצווה שבתורה, או למשל הלבנת פנים של הזולת ברבים שאוסרת על תוכחה פוגעת גם אם היא צודקת, זאת אומרת שמעשה נמדד לא רק לפי התוצאה המכוונת שלו אלא יש לקחת גם בחשבון את ההשלכות הנילוות. (הנצרות ניסתה לתת מענה לשאלה זו על פי תורת ״כפל התולדה״)

אם כן, נוכחנו לדעת לכאורה ששתי האסכולות צודקות, וכל פן מגדיר ונוטל חלק בטוב שבעשייה האנושית.

ואף על פי כן,ביהדות אין כמעט שטח, בו עלינו להגדיר מחדש מהו הטוב, ומהו הכלל המעשי הנכון לעשות.כי התורה מכסה את כל שטחי החיים, (כפי שמיל עצמו מציין זאת בספרו) וכל שנותר, הוא לדעת איך להגדיר את המצב ולדעת לאיזה חוק לשייך אותו.

הנה למשל, התפרסם לאחרונה שבזמן המלחמה הקרה, הפעילה ארצות הברית כאלף פושעים נאצים, כמרגלים נגד רוסיה והקומוניזם, השירות החשאי בארצות הברית הכריע והחליט, שהערך של התועלת הצפויה מהריגול, עולה על החובה והצורך, להעניש ולהעמיד לדין, את אותם פושעים וארכי רוצחים.

איך ניתן לענות על דילמה כזו? האם באמת צורך השעה גובר על הצורך במשפט ועשיית צדק ונקם? או אולי החובה המוסרית להרתיע ולהעניש גוברת על התועלתיות העכשווית?

מהו הכלל המעשי הנכון והצודק בסיטואציה כזו?

אפילו לפי קאנט, יש כאן שני ערכים סותרים שכל אחד מהם יכול להיחשב לכלל מעשי נכון ומוסרי, ובכן מי יגבר על מי, ומי ידחה את מי?....

כמדומה שקשה יהיה, להשיג הסכמה והכרעה מוסכמת במקרה שכזה.

אבל נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת, היא מקומו של היחיד בחברה כזו.

הרמבם כותב-״דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו......ואם היו כל המדינות... נוהגים בדרך לא טובה......ישב לבדו יחידי....ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו....יצא למערות ולחוחים ולמדבריות״.....

גם כאשר אדם חי במדינה כמו גרמניה הנאצית או סדום, והוא מצד עצמו אדם הגון וישר. אומר לו הרמבם- דע לך! ישנן השפעות חברתיות קבוצתיות חזקות ממך.

בפסיכולוגיה החברתית מסבירים שכל אדם מגדיר את עצמו בעזרת שתי קטגוריות עיקריות-זהות אישית (תכונות אופי וכישורים) וזהות חברתית (השתייכות מגדרית או קבוצתית), לכל אדם יש צורך נפשי להיות שייך לקבוצה כל שהיא שתתן לו תמיכה וקירבה וזהות.

בכל חברה יש נורמות (פורמליות או בלתי פורמליות) וכל אחד מנסה להיצמד אליהן, מפני שכולנו חוששים מתגובה שלילית מצד החברה הסובבת אותנו.

בנוסף לזה יש את תופעת ה״קונפורמיות״ בה אנשים משנים עמדות או התנהגות כדי להתאים אותה לנורמה הקבוצתית, מחקרים הראו שאנשים עשויים להתכחש למציאות הגלויה לעיניהם ולהתאים את תשובתם לתשובה מוטעית של משתתפים שתולים בניסוי.

זה מה שמדגיש הרמבם שההשפעה החברתית היא גם על הדעות וגם על המעשים, וברגע שאדם חי במדינה כזו, אמנם תמיד יש לו בחירה חופשית כמובן. אבל אף על פי כן אומר הרמבם כיון שההשפעה והקונפורמיות כה עצומות, הרי שזוהי כמעט מלחמה אבודה מראש לנסות להתנגד להן, ועל האדם להיות מודע לזה.

לכן אלוקים היה חייב להתערב, ולעצור את בניית מגדל בבל, ולפזר את האנושות אחת ולתמיד, כי אחרי שנוצרת חברה וחוקה, לא משנה עד כמה היא אינה מוסרית בעליל, עדיין, כל אזרח בה יגרר ויתכופף לשלטון החוק, בגלל הלחץ החברתי, ומספיק שאדם אחד בלתי מוסרי יצליח לכונן שלטון שכזה כמו למשל נמרוד בבבל, ויגרום לכולם או לרובם לציית לחוק ולחשוש מסטייה מהמוסכמות. ואם תכנית בוני המגדל היתה מתבצעת הרי שלצדיק לא היה מוצא ולא היה מדבר לברוח אליו יותר, כי כל העולם היה נתון תחת אותו שלטון מושחת ולכן מן ההכרח היה לחלק את האנושות ולאפשר תמיד למצוא מקום טוב לחיות בו.

אם כן המצרים שהאמינו באלוהותו של פרעה, או הסדומיים שרצו לשמר את פוריות ושפע ארצם לעצמם בלבד, או הנאצים שהאמינו בעליונות הגזע ובזכותם לקחת מה שבכוחם לקחת על פי מוסר האדונים של ניטשה, יצרו מערכת חוקים של מוסר חדש, שנותן קדימה לערכים מסויימים.

מותר להרוג את אברהם, שחוצץ בין המלך האלוהי לבין האשה היפה, מותר להשמיד תת אדם (יהודים וצוענים) לפנות שטחי מחיה לגזע העליון,

והאדם הפשוט, למד להתאים את עצמו, לחוקיות והמוסריות השולטים במדינה, ולא רואה את העוול הפרדוקסלי שבהריגת אותם אלו המפריעים להשגת היעד המבוקש. הרצון להיות שייך לקבוצת הרוב עשוי לטשטש את שיקול הדעת ואת קול המצפון האנושי ולגרום לחברה שלימה לצעוד לעבר שחיתות מוסרית, והכל על פי מערכת חוק ומשטר מסודרת.

אנחנו רואים אם כן שאפילו אם לא נדגול ברלטיביזם מוסרי, וננסה לנסח כלל מוסרי מקיף עדיין אין הבטחה שנצליח לייסד חוקה מוסרית, כפי שיצחק אבינו אומר לאבימלך מלך גרר-״כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי״ , נראה שיצחק מנסה לומר לאבימלך שללא מקור עליון למוסר, ניתן להצדיק פעולות רבות על סמך ערך מסויים, ולהגיע לתוצאות בלתי מוסריות כלל וכלל, וזו הבעיה בה נתקל כבר אברהם אביו במצרים עם עבדי פרעה.

נדמה אם כן שלא קל להגיע למוסר מושלם וברור על פי ניסוח תורות וכללים, והדבר הזה מעורר מחשבה האם אכן ניתן להפריד מוסר מן הדת או שמא ללא דת לא יתכן מוסר אבסולוטי?......