התורה מספרת לנו על בני גד ובני ראובן שרצו לקבל את חלקם בארץ המובטחת, בעבר הירדן המזרחי, "ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן עצום מאוד... והנה המקום מקום מקנה... אל תעבירנו את הירדן"...
משה רבנו מוכיח אותם קשות על בקשתם- "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל"...
בדבריו הוא משוה אותם למרגלים שמאסו בארץ כנען, והשפיעו לרעה על כל העם.
 
חז"ל מציינים אף הם שתי ביקורות על בני גד ובני ראובן.
הראשונה היא על הפסוק- "ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" ודרשו חז"ל- "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן. עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם".
הביקורת השניה היא- "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" (משלי כ כא) "לפי שלקחו נחלתם בראשונה על כן אחריתם לא תבורך, כי הלכו בראש גולים שנאמר- ויגלם לראובני ולגדי"...
 
אם כן על פי המבואר בפסוקים, האינטרס הכלכלי עמד בראש מעייניהם של שבטי גד וראובן, ולכן הם רצו להתישב בארץ סיחון ועוג ולא להיכנס לארץ כנען.
משה רבנו בדבריו לא מוכיח אותם במפורש על השיקולים הללו, אלא מדבר איתם על ההשפעה הציבורית החברתית שתהיה לבחירה שלהם על שאר העם, שעומד לכבוש את הארץ המובטחת ממלכי כנען. ורק באופן מרומז הוא מעביר להם את המסר על מערכת השיקולים הקלוקלת שלהם שהקדימה את טובת הצאן, לרווחת בניהם ובנותיהם.
 
כדי לקבל את מבוקשם היה על בני גד וראובן להבטיח שהם יצאו להילחם יחד עם כל העם על ארץ כנען ולא ישובו לנחלתם עד שלא תסתיים הלחימה והכיבוש.
הם אף הגדילו לעשות והבטיחו למשה רבנו- "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל" זאת אומרת שהם לא רק ישתתפו בלחימה אלא ילחמו ראשונים בחזית.
 
יש בהבטחתם ביטוי של מנגנון ההגנה תגובת היפוך, על מנת להוכיח שאין בכוונתם להתחמק מן הלחימה וכיבוש הארץ, הם מקצינים לצד השני, ומבטיחים לצאת ראשונים לקרב ולהילחם למען שאר השבטים.
אך כשם שמנגנון תגובת היפוך מחפה על משאלה הפוכה השוכנת בלב האדם, כך חז"ל אומרים לנו שבעצם נחלת בני גד וראובן נותרה "נחלה מבוהלת" , דהיינו שהמניע הכלכלי שלהם היה חסרון, ולכן הם גלו ראשונים מכל השבטים בזמן חורבן הבית הראשון.
 
משה רבנו כיוון את תוכחתו לפסים מעשיים, ושאף לשנות את תפיסת העולם של בני גד וראובן בצורה עקיפה אך מהותית. התנאי שהתנה איתם חייב אותם לעזוב את נשיהם ובניהם למשך שנים רבות עד שכל ארץ כנען תיכבש ותחולק לשאר השבטים, זהו תהליך שלקח בסופו של דבר ארבע עשרה שנה.
להילחם עבור אחרים ולעזוב את המשפחה לתקופה כה ממושכת, היה אמור לחנך את בני גד וראובן לאלטרואיזם שישחרר אותם מהזדהות כה חזקה עם רכושם. אותה הזדהות שגרמה להם להיחפז ולבקש לנחול את נחלתם מעבר הירדן המזרחי בגלל המרעה שהיה מצוי שם בשפע עבור הצאן העצום שהיה בבעלותם.   
ואף על פי כן,הרושם שהותירה אותה בחירה של אבות אבותיהם, הגדירה את נחלתם כנחלה מבוהלת גם לאחר למעלה משמונה מאות שנה, וגרמה לשבטי גד וראובן לצאת לגלות לפני שאר השבטים.
 
יש כאן מסר על חשיבותה של הזהות העצמית שאנחנו בוחרים לעצמנו.
ישנן דרכים רבות ואפשרויות מגוונות להגדיר את העצמי שלנו, התרבות המערבית מדגישה את האינדיבידואל ויחודיותו, בעוד שבתרבויות המזרח מדגישים את החיבור לחברה ולכלל ואת חשיבות הציות לנורמות וההיטמעות בסביבה. האדם המערבי חושש שמא הוא לא יצליח לבטא את היחודיות שלו ולבלוט, ואילו האדם האסייתי חושש שמא הוא יחרוג מהנורמה המקובלת ויבלוט יותר מדי.
גם בתוך האינדיבידואל היחודי שלנו יש מאפיינים רבים שיכולים להגדיר אותנו, האם העבודה תופסת את המקום המרכזי בחיינו, או המשפחה, ואולי תחביבים למיניהם?
 
מידת החשיבות של המאפיינים השונים משפיעה באופן ישיר על הבחירות שאנחנו עושים בחיינו.
האדם המערבי מקדם את שאיפותיו האישיות, ואילו האדם האסייתי מתאים את עצמו לציפיות החברה. האדם המאמין חי בתוך מסגרת שתאפשר לו חיי דת, בעוד שלאתיאיסט אין מגבלות כאלו והבחירות שלו חופשיות יותר.
בני גד וראובן בחרו את נחלתם על פי הפרמטר הכלכלי, וזה נקרא אצל חז"ל נחלה מבוהלת. משום שהם ביצעו את הבחירה הזו על פי שיקול צר שהגדיר אותם, עד כדי כך שבגלל הצאן הרב שהיה בבעלותם, הם החליטו להישאר מעבר לירדן ולוותר על הארץ המובטחת.
כדי שנוכל לבחור בחירות שתתאמנה לערכים שאנחנו מאמינים בהם, עלינו לשים לב קודם לכן ולבחון האם אלו ערכים מופשטים בעינינו, או שאנחנו משכילים להגדיר את עצמנו על פיהם. וכך קיווה משה רבנו לחבר את בני גד וראובן אל כלל ישראל במסגרת הלחימה המשותפת, כך שהם יפנימו את העובדה שהזהות שלהם אינה רק פרטית וכלכלית אלא הם שייכים לעם ישראל ולארצו.
 
יהודי שמתפלל למשל שלוש תפילות ביום, מחבר את עצמו ומזדהה עם כלל ישראל.
התפילות עוסקות בטובת הכלל ומנוסחות בלשון רבים, התפילה בבית כנסת יחד עם הציבור, ונתינת צדקה לפני התפילה, משמשות כלים ואמצעים שיכולים לחנך להפנים לתוך הזהות האישית את השייכות הכללית לעם.