תובנה לפרשת מקץ.
 
בפרשיות האחרונות של ספר בראשית מסופר רבות על קורותיו של יוסף, וכמדומה שישנה נקודה המייחדת אותו באופן בולט.
 
חז״ל במסכת אבות משבחים את מעלתו של- ״הרואה את הנולד״.
זוהי מידה שמאפשרת להתעלות מעל לפיתוי הרגעי, ומעל לקשיי השעה, ולהשקיף לעבר העתיד הרחוק, ולהתרכז במטרה הסופית, ועל פי זה לכלכל בתבונה את צעדינו בהווה.
המשנה מפרטת שם מספר דוגמאות של חשיבה כזו- ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״.... ״הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה״.... ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה״.
 
בקורותיו של יוסף אנחנו פוגשים שלוש פעמים את התכונה הזו, של עריכת חשבון לטווח ארוך, וצפיית כל התוצאות וההשלכות העתידיות ועל פי זה לנהוג כאן ועכשיו.
 
הפעם הראשונה היא- כאשר גברו פיתוייה של אשת פוטיפר ויוסף נשבר ומגיע לבית הריק במטרה להיכנע לה, מתגלה לו דמות דיוקנו של אביו ואומרת לו שאם הוא לא יעמוד בנסיון, ויכנע ליצר החזק והכובש, יפקד מקומו מחושן המשפט של הכהן הגדול, והוא לא ימנה בין 12 השבטים של העם היהודי. הטיעון הזה -מגלים לנו חז״ל- עזר ליוסף לשנות את ההסתכלות על המצב, ולאזור אומץ ולסרב לאשת אדוניו.
 
הפעם השניה היא- כאשר הוא עומד לפני פרעה ופותר את חלומותיו, ומסביר לו מה עליו לעשות כדי להתמודד עם הרעב הצפוי. אומר לו פרעה- ״אין נבון וחכם כמוך״ כי חכמתו של יוסף היתה לנהוג בהווה כאשר העתיד ניצב לנגד עיניו, וזה מה שנדרש בשנות השובע. להנהיג משטר ולחסוך ולאגור תבואה, ולא להיות מושפע מהשפע הקיים בהווה, אלא לזכור במוחש את הרעב הצפוי ולהבין, עד כמה כל גרגר קטנטן יהיה יקר מפז בעתיד, וכך להצליח לאגור כמה שיותר אוכל לשנים הקשות.
 
הפעם השלישית היא- התנהגותו של יוסף עם אחיו, יוסף מתנבא בחלומותיו על כך שהוא ימלוך ויתרומם מעל שאר האחים. ועם כל זאת שהם רודפים אותו על כך, הוא לא כובש את נבואתו אלא מספר להם על החלומות. וכך גם כאשר הוא נעשה משנה למלך, והם באים לפניו לקנות אוכל, יוסף מתאפק ועוצר את עצמו למרות רחמיו וגעגועיו העזים, והוא מסתיר את זהותו עד אשר יתקיימו ויתגשמו נבואותיו. דהיינו שתחושת השליחות שלו כנביא מנחה אותו, להתנגד לרגשותיו הטבעיים בהווה, ולהתחשב רק באחריותו להגשמת הנבואה שניתנה לו.
 
גם בברכתו של יעקב ליוסף, מצויינת המידה הזו במילים- ״בנות צעדה עלי שור״ . ומבארים חז״ל שכאשר יוסף התמנה למשנה לפרעה, ויצא לסיור במרכבת המשנה, עמדו כל בנות מצרים על החומות, כדי להצליח להביט בזיו פניו ולמשוך את תשומת ליבו אליהן, אולם יוסף לא נשא את עיניו, ולא הביט אף באחת מהן. שוב אנו רואים את כח האיפוק העוצמתי של יוסף, שידע לשלוט בעצמו, כדברי בעל הכוזרי בספרו- ״החסיד הוא המושל״.
 
ישנן רמות שונות ומימדים שונים בחשיבה מן הסוג הזה.
כל בעלי החיים מצויידים במערכות אינסקטינטים והתנהגויות, שמבטיחות את הישרדותם ורבייתם. ופעמים רבות מדובר בהתנהגויות, הדורשות מאמצים וסיכונים רבים וקשים, בדאגה לשלום צאצאיהם, והזנתם. אם כן לכאורה, אפילו בעלי חיים מסוגלים לסבול בהווה, ולהתאמץ עבור מטרה סופית של הישרדות.
 
מה אם כן מייחד את החשיבה האנושית, האם יש כאן רק הבדל של תחכום גרידא, ובעצם האדם המשקיע ומתאמץ בהווה עבור העתיד, מתנהג כמו כל יצור חי בעולמנו ללא הבדל מהותי ועקרוני?
 
לכאורה יש לאדם שתי עדיפויות על פני שאר היצורים.
הראשונה- גם כאשר מדובר בהתנהגות אלמנטרית, כמו למשל דאגה לילדים, עדיין יש לאדם בחירה והכרה במעשיו, והמשמעות שהוא יוצק לעשייה שלו היא אינדיווידואלית וייחודית לו. בעלי החיים מתוכנתים מראש, להתנהג עם עצמם ועם צאצאיהם כפי שהם מתנהגים, אבל האדם תמיד יכול לבחור מה ואיך הוא יעשה, ולכן הערך שיש לעשייה הזו הוא עצום, כי הבחירה האישית נובעת מאמונה ומערכים שבאים לידי ביטוי באופן מעשי.
השניה- בחשיבה אנושית לטווח ארוך, האדם לא בהכרח חושב על עצמו ועל רווחתו האישית, אלא הוא מסוגל לבחור להקדיש את זמנו ומרצו ואולי אף את חייו עבור אידיאל נעלה, כמו למשל יציאה למלחמת קיום, מחקר מדעי נצרך, או חיי דת. במעשים מסוג זה ניכרת העליונות האנושית, מפני שהם מנוגדים ליצר ההישרדות הטבעי, והם גם לא מספקים רווח ממשי אישי, ואף על פי כן האמונה והמסירות למען המטרה מאפשרת לאדם להתעלות מעל החישובים הפרטיים ולבחור להסתכן ולהפקיר את עצמו עבורה.
 
אבל עם כל זאת, עדיין לא הוכחנו הבדל מהותי בין האדם לבעלי החיים בהקשר הזה.
הקוגניציה האנושית, מורכבת ממנגנוני בקרה וריסון, הממוקמים באונת המצח במוח. סוציופתים למשל, מגלים פעילות חסר באיזורים אלו, ולכן הם חסרי מצפון ורגשות אשמה בעקבות מעשיהם.
ישנו מקרה מפורסם, על מנהל עבודה בארצות הברית בראשית המאה העשרים, שמוט ברזל חדר לראשו בתאונת עבודה, ולמרות שהוא שרד את המקרה מבחינה פיזית, הפגיעה המוחית שינתה את אישיותו לחלוטין והוא הפך מאדם נעים הליכות, לאדם פוגעני וגס רוח....
גם פרויד שלא היה אדם מאמין, מתאר לנו את תהליך התפתחות האישיות, שמתגלמת ביצירת האני העליון, שמהווה את הקול המוסרי שכופה על האגו כללים וערכים, ולא מאפשר לו לנהוג בחופשיות ובפראות על פי עקרון העונג, ללא כל אבחנה ועכבות.
 
אם כן לכאורה, הרי לנו מנגנון עם בסיס פיזיקלי מוגדר, שמנהל את סוג החשיבה הזו, ונשאלת השאלה- הזהו מותר האדם מן הבהמה? האם זהו הבדל כמותי באינטלגנציה גרידא, או שמא ישנו הבדל מהותי בין האדם לשאר הברואים? 
 
הרמבם בספרו ״מורה נבוכים״ מבאר- שכל מנגנון פיזי נקרא בתורה מלאך, כי הוא פועל בשליחות הבורא למטרה מסויימת, אך הגדרת המוח האנושי, לדבריו היא- ״כבוד ה׳ ״.
ונצטט מעט מדבריו- ״כל הצורות מפעולות השכל הפועל- הוא המלאך... כל כח מן הכוחות הגופניים- מלאך, כל שכן כוחות המתפשטים בעולם... כל כח שמינהו ה׳ יתעלה בדבר מן הדברים, הרי הוא מלאך הממונה על אותו דבר... גם הכח המדמה נקרא מלאך״....
אך לגביי השכל האנושי כותב שם הרמבם- ״אותו המלך הנצמד האופף- הוא השכל השופע עלינו שהוא המגע בינינו ובינו יתעלה״.
 
כל התהליכים הנפשיים מתבטאים בסימפטומים פיזיים, אך עדיין אין זה אומר שזוהי חזות הכל. כשם שללא אוכל האדם לא יכול לחיות, למרות שאנחנו מאמינים שהנשמה הינה רוחנית ונצחית, וקיומה איננו תלוי במזון גשמי, אבל בעולם הזה יש שילוב של גוף ורוח, וגם הנשמה תלויה במזון כשהיא שוכנת בגוף גשמי, ועל השילוב הזה אנו מברכים בכל פעם שאנחנו מתפנים- ״רופא כל בשר ומפליא לעשות״.
 
כך גם תהליכי החשיבה האנושית, באופן כללי, ובאופן פרטי אצל כל אדם באשר הוא, הם הכלים שפועלים בשליחות הבורא, וניתנו לו לשימוש בעולם הזה. כל אדם על פי כישוריו הקוגנטיביים, מסוגל להגיע להישגים שונים ומגוונים. אך בכל שלב תמיד הבחירה תהיה מסורה בידיו, והדרך בה הוא יבחר, והתוכן שהוא יצוק לעשייה שלו, יעניקו את המשמעות לקיומו היחודי.
 
לפי דברי הרמבם, עצם הדבר שיש לאדם תודעה ובחירה, בשילוב של גוף ונפש, מבטאת את העליונות האנושית, שתפקידה לפעול ולעשות עשייה מושכלת ובחירית. וכמו שכתוב בפרשת בראשית- ״הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע״.
זאת אומרת שכח השיפוט והחשיבה האנושית, איננו רק שכלול קוגנטיבי, אלא כח רוחני שנובע ממהות בריאת האדם כבריה המכירה את בוראה.
אמנם גם על בעלי החיים נכתב- ״הללו את ה׳ מן הארץ... החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף״... וכיוצא בזה. אך הדבר ברור, שהפסוק מתאר שאלוקים משתבח בבריותיו על דרך שנאמר- ״השמים מספרים כבוד אל״ אבל רק המין האנושי, מתייחד ביכולת השכלית, שמקשרת אותו לבורא.
כך שתהליכי החשיבה הגבוהים של האדם, שונים בתכלית מכל התנהגות ויכולת הקיימת בעולמנו, כי היא נובעת מהחיבור בין גוף ונשמה שמייחד את המין האנושי.
 
 
בברכה שנשכיל להשתמש בכלים שניתנו לנו בחכמה.