הפרשה פותחת במצוות תרומת הדשן. בכל בוקר בבית המקדש היו צריכים הכהנים בטרם יתחילו בעבודת היום, לעלות לגג המזבח ולהרים מעט מן הדשן שנצבר באמצע המערכה ולקחת אותו במחתה אל קרקע העזרה ושם היה נבלע מעצמו.
ונאמר בפסוק- ״והרים את הדשן... ושמו אצל המזבח... ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים״... וביאר רש״י- ״דרך ארץ שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהם תמיד, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל מיזוג בהם כוס לרבו, לכך- ולבש בגדים אחרים, פחותים מהם״...
זאת אומרת, שהכהן שהרים את הדשן לבש בגדי כהונה שאמנם היו כשרים לעבודה, אך לא היו חדשים ומבהיקים. מפני שהוא לא התעסק ממש בהקרבת הקרבנות, המשולים למזיגת כוס לרבו, אלא עסק במלאכה של הכנה המשולה לבישול במטבח, ולכן היתה הבחנה בין בגדים הראויים לתרומת הדשן שהיתה עבודה הכרוכה בלכלוך, לבין שאר העבודות שעסקו בקרבנות עצמם.
גם בהלכות תפילה אנחנו מוצאים הנחיות דומות, בתפילת העמידה (שמונה עשרה) יש חיוב ללבוש לפחות חולצה, ורצוי אף להתעטף במלבוש עליון. ואילו בשאר חלקי התפילה אין חיוב כזה ומספיק בלבוש תחתון וכיסוי הראש. גם כאן סיבת ההבדל נובעת מכך, שבזמן תפילת העמידה אנחנו כביכול עומדים לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן צריך להקפיד על לבוש מכובד במיוחד, מה שאין כן בשאר התפילה.
ולכאורה ניתן לחשוב שאולי הרשמיות והנכבדות הזו, יכולה לפגום בחווית התפילה והעבודה. האדם יכול לחשוב שלו היה מתאפשר לו לגשת ולשוחח עם בוראו כדבר איש אל רעהו, דוקא כך הוא היה יכול להשיג קירבה ודבקות גדולה יותר, מאשר במצב בו הוא מוגבל ומחוייב לכללים מעין אלו שהיצגנו מקודם?
ומהי האמת?
השולחן ערוך פותח את ספרו בציטוט מדברי הרמב״ם במורה נבוכים, שם הוא מתאר איך הצדיקים מקיימים את דברי הפסוק בתהילים- ״שיויתי ה׳ לנגדי תמיד״ , וכך הוא אומר- ״הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו הוא לבדו בביתו, כישיבתו ועסקיו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול״...
אם כן, הרמב״ם מתאר לנו אידיאל בו האדם חי את חייו האישיים מתוך תחושה מודעת של נוכחות האל, ומתוך זה הוא משגיח ומפקח על מעשיו ודיבוריו כראוי למי שעומד לפני המלך. תחושת הרשמיות הזו, תוביל את האדם לפי הרמב״ם ליראה והכרעה מפני בורא עולם.
האם זה אומר שעבודת ה׳ צריכה להיעשות רק מתוך ריחוק ודיסטנס? האם אין מקום לרגש ולחוויה האישית האינדיבידואלית של כל יחיד?
ובכן, ישנם פסוקים המתארים לנו את הפן האישי הפנימי שנצרך לעבודה השלמה, חנה מתארת לעלי הכהן- ״ואשפוך את נפשי לפני ה׳ ״ , דוד המלך מתאר לנו את תחושותיו כלפי אלוקים- ״כגמול עלי אמו״... וכפי שחז״ל אמרו על הפסוק ״בכל לבבך״: ״איזוהי עבודה שבלב הוה אומר זו תפילה״.
אם כן, למרות שהתורה מכתיבה לנו תנאים חיצוניים הנדרשים מאיתנו בבואנו לעמוד לפני האלוקים, כמו בדוגמאות שציינו מהכהן שהחליף את בגדיו, וחובת הלבוש בתפילת העמידה. תנאים אלו הינם לא יותר מאשר כלים, שאליהם אנו יוצקים את פנימיותנו ורגשותינו. וזוהי לכאורה דרישה פרדוקסלית, שמאחדת יחדו כללים חיצוניים נוקשים, ומרחב פנימי אישי.
אם נתבונן בדברי רבי יהודה הלוי שמתאר בספר הכוזרי את צורת התפילה, נמצא אולי את פשר הפרדוקס ופתרונו. וכך הוא כותב- ״ויהיה הלשון מסכים עם המחשבה... ולא יבטא בתפילתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר... אלא עם כל מילה, מחשבה וכוונה בה, ותהיה העת ההיא לב הזמן ופריו״... מבואר אם כן בדבריו שמטרת צורת התפילה היא לאפשר לאדם להביע ולבטא את פנימיות נפשו, ואם הוא לא עושה זאת הרי שמילות תפילתו דומות לצפצוף הזמיר, ותו לא...
מטרת המצוות בכלל, והתפילה והקרבת הקרבנות בפרט, היא לעורר את הפנימיות והחוויה האישית, תוך כדי המעשה המוגדר והקבוע. לפעמים נוצר בנו מנגנון ״בידוד״ שמפריד את התחושה והרגש מן העשייה. פרויד תיאר זאת כמנגנון הגנה, שנועד לסייע לנו להתמודד עם זכרון או חוייה מעיקים ובלתי נעימים. בדומה לזה ישנם אנשים דתיים רבים שמקיימים מצוות ומתפללים לבוראם בכל יום, אך זוהי עשייה מבודדת ומנותקת ללא הזדהות פנימית וללא תוכן אישי ואמיתי.
עלינו לשים לב אם כן, שהחוקיות ה״יבשה״ והנוקשה של המצוות, למרות חשיבותה העצמית שמגדירה את העשייה, איננה סוף פסוק, אלא נועדה גם לעזור לנו להתחנך, ולהשתמש בה כמסגרת לבניית החוויה והתוכן הפנימיים, שייחדו את העשייה שלנו, כפי שהכהן שתרם את הדשן, הצטווה להחליף אמנם את בגדיו, אך עליו להתעורר מזה ולהפנים שכעת הוא ניגש ״למזוג כוס לרבו״ , ואז העשייה מושלמת היות והיא מורכבת מחיצוניות מעשית ופנימיות נפשית.
ונסיים בדברי הנביא מיכה- ״במה אקדם ה׳... האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה, הירצה ה׳ באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן... הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך״ .