בפרשת השבוע נקרא על חטא המרגלים.
שנים עשר איש ממנהיגי השבטים, יוצאים בשליחותם של משה רבינו וכל העם, לתור את ארץ כנען.
בחזרתם למחנה ישראל במדבר מספרים המרגלים על הקושי שצפוי להם בכיבוש הארץ- ״אפס כי עז העם היושב בארץ... וגם ילידי הענק ראינו שם... לא נוכל לעלות אל העם... ארץ אוכלת יושביה... ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם״...
 
הרבי מקוצק שואל בספרו ״אוהל תורה״ - ״וצריך להבין חטא המרגלים מהו, הלא הם אמרו האמת כי ראו שקברו מתים וגם ראו בני הענק?
ונראה...לא יקרא איש אמת רק באופן אם יזדמן לפניו דבר שנראה למראה עיני האדם להיפך ממאמר ה׳ והוא מייגע את עצמו ועושה כל מיני תחבולות למען מצוא דבר ה׳ לאמיתו...וזה היה חטא המרגלים שלא רצו להעמיק בדבר לאמת את דבר ה׳ כמו שעשו יהושע וכלב״.
 
אם כן, המרגלים אכן לא שיקרו בדיווח שלהם, וכל המידע שלהם אכן היה אמיתי ומהימן לחלוטין, אולם חטאם היה בפירוש ובפרספקטיבה שהם נתנו למידע הזה.
ומדוע באמת הם פירשו כך את מה שראו? רש״י מביא את מאמר חז״ל על הפסוק ״וילכו ויבואו״ - ״מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתם בעצה רעה״.
דהיינו שמלכתחילה כאשר הם קיבלו על עצמם את השליחות לרגל את הארץ הם זממו למנוע מעם ישראל להיכנס לארץ.
הרמח״ל במסילת ישרים מביא את מאמר הזוהר שמבאר שהמרגלים חששו שהם יאבדו את מישרת נשיאותם כשיכנסו לארץ, ולכן לא רצו להיכנס אליה, וזה גרם להם להפחיד את העם ולהניא אותם מלרצות להילחם ולכבוש אותה.
 
פילוסופים רבים התחבטו בשאלה האם האדם יכול לתפוס את המציאות כפי שהיא בחושיו.
אפלטון האמין בקיומו של עולם האידיאות, בו קיימות הצורות האמיתיות של כל דבר שאנו מכירים בעולם, ואילו מה שאנו רואים כאן בעינינו, הוא רק מעין השתקפות של הצורה האמיתית האידיאלית.
רנה דקארט הטיל ספק בכל מערכות החישה וזה הביא אותו למשפט המפורסם שלו- ״אני חושב משמע אני קיים״ שאומר בעצם שרק בקיומה של החשיבה לא ניתן לפקפק.
אחריו עמנואל קאנט אמר- ״האדם כלוא במבצר החושים שלו״ דהיינו שלעולם המציאות האובייקטיבית איננה יכולה לעבור אלינו במלואה ובטהרתה, מבעד לסינון החושי שלנו.
 
האמירות והטיעונים הללו מלמדים אותנו על כך, שזירת ההתרחשות העיקרית כאן בעולם, היא לאו דוקא במציאות המוחשית הסובבת אותנו, אלא במערכת הקליטה והחשיבה האנושית
בין אם מדובר על מערכות החישה הפיזית, ובין אם מדובר על מערכות החשיבה.
דבריו של הרבי מקוצק מלמדים אותנו שכשם שהתפיסה החושית איננה בהכרח אובייקטיבית, אלא תלויה בהפניית הקשב ובמגבלות החושים, ואולי היא כלל אינה קיימת כפי שתהה דקארט. כך גם ביחס לחשיבה האמונית לגביי מה שמתרחש בעולמנו.
אמנם המרגלים דיווחו דיווח אמיתי לחלוטין, אולם אופן הדיווח שלהם הושפע מהמחשבה איתה הם יצאו למסע.
במקום לבטוח בה׳ שהוציא אותם ממצרים, הם חששו מן הענקים והרתיעו את העם מהם.
במקום להבין שהלוויות ההמוניות שהם ראו נועדו לאפשר להם מסע בטוח שיסיח את דעת הכנענים מהם, הם התלוננו שזאת ארץ אוכלת יושביה.
 
חז״ל מספרים על יוסי בן יועזר נשיא הסנהדרין שהוצא להורג, ונאלץ לסחוב בעצמו את הצלב עליו יתלה. והנה מגיע בן אחותו המתייוון רכוב על סוסו האביר ומלגלג על הדוד הזקן- ״ראה את הסוס שאני רכוב עליו, ואת ה׳סוס׳ שאלוהים נותן לך״...
ענה לו יוסי- ״אם כך למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו״ דהיינו שהוא ודאי יקבל שכר גדול בהרבה לעתיד לבוא.
שאל אותו בן אחותו- ״כלום עשה אדם רצונו יותר ממך״? אמר לו יוסי- ״אם לעושי רצונו כך, לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה״...
 
ניתן ללמוד מהמעשה הזה על האופן בו תפיסת המציאות יכולה לקבל פנים שונות לגמרי, ואף הפוכות ממה שנראה לכאורה במבט ראשוני ושטחי.
יוסי בן יועזר לכאורה יוצא להריגה למרות צדקותו, ואילו בן אחותו הפוקר נהנה מהחיים הטובים.
אולם אומר לו יוסי- אם אני נענש כנראה יש לכך סיבה, ואילו לגביך אין ספק שתיענש על מעשיך הרעים. אך אני בטוח שאם אתה מקבל שכר למרות רשעותך, אין ספק שאני אקבל שכר פי כמה וכמה לעתיד לבוא.
זאת אומרת, שגם אם המציאות מטה את דעתנו לכיוון מסוים, תמיד יש בידינו את הבחירה לקלוט ולפרש אותה על פי אמונתנו, כך ש״מבצר האמונה״ יסנן את הקלט מההתרחשות.
 
המרגלים לעומת זאת סיפרו איך הענקים ראו אותם כחגבים, זוהי צורת הסתכלות הקרויה- ״תיאוריית האינטראקציה הסמלית״ בה האדם מסתכל על עצמו על פי השערתו כיצד הסובבים אותו מסתכלים עליו.
זאת אומרת שבמקום לשמור על מבט עצמאי ומאמין, ולחוש את עוצמת האל והעם שמלווה אותם, הם נכנסו לתוך הראש הכנעני וראו את עצמם מבעד לעיני הענקים, ולכן יכלו לפרש את כל מה שראו בריגול, בצורה שלילית, ועל ידי כך להניא את העם מכיבוש הארץ.

למדנו אם כן מן הפרשה הזו, איך המבט האישי של כל אדם על המציאות הסובבת אותו, הינו סובייקטיבי בכל המימדים, ועד כמה זה מאפשר לאדם המאמין לשמור על מבט אמוני, שרואה את השגחת הבורא בכל פרט ובכל מקרה.