תובנה לפרשת שמות.

 

 

בפרשת השבוע אנחנו פוגשים לראשונה את דמותו של משה רבינו.

 

ננסה לאפיין את דמותו של משה כמנהיג על פי המסופר בתורה.

 

המוטיב החוזר מספר פעמים בפרשה לגביי משה הוא- מידת הרחמים והחמלה שלו.

בתחילה אנחנו קוראים עליו, איך למרות שהוא גדל כנסיך בידי בתיה בת פרעה, הוא יוצא לשהות עם אחיו העברים ״לראות בסבלותם״ . וכאשר הוא נתקל במצרי המתעלל ביהודי, הוא לא מהסס, והורג את המצרי על מנת להושיע את אחיו המוכה.

לאחר מכן במנוסתו למדין הוא נחלץ לעזרת בנות יתרו, המותקפות על ידי הרועים, ומושיע אותן ומשקה את צאנן.

ובשהותו במדין כרועה צאנו של יתרו חותנו, מספרים לנו חז״ל על חמלתו ודאגתו אפילו לטלה קטן ובודד שצמא למים.

 

ואז במדבר תוך כדי רעיית הצאן, מתגלה אליו האלוקים מתוך הסנה הבוער, ופוקד עליו לחזור למצרים ולגאול את עמו.

אך משה מסרב מחמת שתי טענות- האחת: משום שהוא כבד פה וכבד לשון. והשניה: שהוא איננו ראוי לשליחות, והוא חושש שאהרן אחיו הגדול שהנהיג עד כה את העם במצרים, יפגע מכך שאחיו הקטן, תופס את מקומו כמנהיג.

 

משה לא היה לכאורה דמות המנהיג הטבעי לעם ישראל, שהרי הוא גדל בבית פרעה בניתוק מעמו, ולאחר מכן שהה שנים רבות בגלות מדין. כעת אלוקים העניק לו מינוי פורמלי, וייעד אותו להיות הגואל המובטח לעם ישראל, כפי שאמר להם יוסף לפני פטירתו- ״ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת״.

 

עם זאת, מינויו של משה, נעשה בעקבות מצבו של העם, כפי שנאמר- ״ראה ראיתי את עני עמי.... צעקת בני ישראל באה אלי.... וגם ראיתי את הלחץ״....

זאת אומרת, שהגיעה השעה להוציא את בני ישראל משעבוד מצרים, ומשום כך הגיעה גם השעה, לבחור את המנהיג שיבצע את השליחות לגאול אותם.

 

בפסיכולוגיה החברתית ישנן מספר תיאוריות וגישות על מנהיגות.

בימי הביניים, האמינו שהמלך שולט בחסד האל, ושהוא נעלה ומרומם מעל בני התמותה הפשוטים, התפיסה הדתית הזו שלטה עד שתפסו את מקומה השקפות הומניות וכלכליות.

בעולם העתיק, כמו למשל במצרים, למלך היה מעמד של אלוהים ממש.

גישה זו מכונה- ״תיאוריית האדם הדגול״ והיא מניחה שהמנהיג הנבחר הוא אכן מורם מעם, ונולד עם תכונות יחודיות שהועידו אותו למלוכה.

 

ישנה גישה מנוגדת והיא מתארת את ״המנהיג הכריזמטי והמחולל שינוי״ , זאת אומרת שהמנהיג לא נולד בהכרח כנעלה ומורם מעם, אלא יש לו את מתת האל והכח להשפיע ולסחוף אחריו את העם. התכונות של מנהיג כזה הן- כריזמה (מעורר כבוד), השראה (מלהיב וממריץ), גירוי אינטלקטואלי (יצירתיות ופיתוח ערכים), והתחשבות בנתינים.

 

וישנה גם תיאוריה שלישית- ״הגישה המצבית״ , והיא מתרכזת בעשייה של המנהיג ולא בתכונות המאפיינות אותו. לפי הגישה הזאת המצב ותנאי השטח, הם אלו שיאפיינו את מנהיגותו, מפני שהם אלו שיקבעו את העשייה והפעולות שתהיינה אפשריות עבורו.

 

אם כן, לאיזה קריטריון נוכל לשייך את משה רבינו?

לאיזה סוג מנהיגות הוא משתייך?

 

ראשית כל, היהדות לא שוללת את תיאוריית האדם הדגול, אנחנו יודעים מחז״ל שבלידתו של משה התמלא הבית אורה, ושאפילו חרטומי מצרים התנבאו על לידת מושיען של ישראל.

גם במלכות ישראל אנחנו פוגשים אלמנטים כאלה- המלכות עוברת בירושה, ועל שלמה המלך נאמר- ״וישב שלמה על כסא ה׳ ״ . הוה אומר- המלך אכן מרומם מעצם תכונותיו התורשתיות, ומעצם תפקידו, והוא יורש מאבותיו כבר בלידתו, את המעלות הנדרשות למלוכה.

 

יחד עם זאת, מצאנו גם מנהיגים ״כריזמטיים ומחוללי שינוי״ בעם ישראל, שמנהיגותם לא באה להם בירושה, אלא מתוך עצמם. כמו למשל- יפתח הגלעדי וגדעון בימי השופטים, מרדכי היהודי בשושן הבירה, ומתתיהו החשמונאי ובניו בימי היוונים. 

 

מאידך, משה רבינו גם איננו דמות כריזמטית מושלמת לכאורה, שהרי הוא היה כבד פה וכבד לשון, עד כדי כך שאלוקים הסכים לבקשתו, שאהרן אחיו ידבר אל פרעה בשמו. כמו כן הוא מפקפק ביכולתו לשכנע את העם שהוא הגואל המובטח, ואלוקים מצייד אותו באותות ניסיים, שישכנעו את העם שהוא אכן נשלח לגאול אותם מסבלות מצרים.

 

אמנם, שליחותו של משה ניסתה לחולל שינוי בעם, שהרי כבר חלפו להן מעל מאתיים שנה של עבודת פרך מדכאת, וכאשר משה בא ומספר לעם שהנה הם עתידים להיגאל בקרוב, מספרת לנו התורה- ״ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה״ . 

הדבר דומה לשבטים ששבו ממצרים וסיפרו  ליעקב- ״עוד יוסף חי״ , ומספרת לנו התורה- ״כי לא האמין להם״ , וכמו שנאמר בתהילים על הגאולה- ״היינו כחולמים״. 

דהיינו שמשה היה צריך לעמול קשה להחדיר בעם את התחושה וההכרה, שהשעבוד איננו נצחי וקבוע לעולמים, ושהנה הוא מסתיים לו, והגיע הזמן לצאת ממצרים ולשוב לארץ המובטחת. 

 

השינוי הנפשי הזה איננו תהליך קל, כי כח ההרגל משתלט כליל על האישיות הפרטית האישית, ועל העם כולו, ובפרט לאחר שעבוד אכזרי ומדכא לאורך תקופה כה ממושכת. ולכן מסבירים המפרשים שאלוקים לא רצה להוליך אותם ביציאת מצרים דרך ארץ פלשתים, מפני שהיות והם היו רגילים למצב של עבדות, הם יתקשו למצוא בתוכם עוז ותעצומות נפש, לצאת ולהילחם בגבורה כנגד הפלשתים.

 

אם כן, משה מהוה לכאורה סוג של ״אנטי גיבור״ , בהתייחס לדמותו כמנהיג.

מפני שלמרות הישגיו הכבירים בנבואה, ודמותו המרשימה כמתואר בדברי חז״ל, עם כל זאת הוא איננו נואם סוחף כלל, ואין לו מה שנקרא- ״אשראי אישי״ , שיתן לו את הזכות להפוך את בני ישראל מעבדים לבני חורין, כי הם לא הכירו אותו בעצם עד כה.

ואף על פי כן, הוא מקבל את המינוי הפורמלי מאלוקים, ונכנס לתפקיד הגואל, עליו התנבאו יעקב ויוסף מאתיים שנה קודם לכן.

והסיבות למינוי הזה, על פי מה שמתואר בתורה, הן כפי שפתחנו- התכונות האנושיות שלו, לא העושר, ולא הניצחונות בשדות הקרב והכיבושים הנועזים, אלא היכולת לחוש בצערו של כל יצור ולצאת לעזרתו בכל מחיר.

אך גם לאחר שהוא נבחר לגאול את העם, ומעמדו היה ״מלך ישראל״ , הוא לא זכה להוריש את המלוכה וההנהגה לזרעו אחריו, ומעמדו היה חד פעמי ואינדיבידואלי בלבד.

 

גדלותו הרוחנית של משה, עליו כתב הרמבם- ״מבחר המין האנושי״ ,  נובעת ממידת הענווה שלו, כפי שכתוב בתורה- ״והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה״.

וכך כותב רבי חיים מוואלוזין- ״כמו כלי כל מה שדפנו דק יותר, מחזיק יותר. עד שאם תהיה כקליפת השום היא כמעט כולה בית קיבול. כן האדם כל שרוחו יותר נמוכה, נשאר יותר מקום פנוי ובית קיבול לתורה..... שנזדכך אצלו הגוף כל כך, עד שלא היה חוצץ ומפסיק כלל בין הארת הנשמה כשהיא בעולם העליון לכשהיה בגוף, וזה היה מפני רוב שפלותו וענוותו, שחשב עצמו כאילו הגוף אינו ואמר ״ונחנו מה״.... ולכן אמרו- שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, מחמת שלא היה הגוף אצלו מסך מבדיל, היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ממש״.

 

אם כן, יתכן שסוד מנהיגותו של משה רבינו הוא אכן עובדת היותו ״אנטי גיבור״ . מפני שעם ישראל נתון תחת השגחתו הפרטית של אלוקים ולא מסור למלאך כמו שאר האומות, וכפי שנאמר על ארץ ישראל- ״ארץ אשר עיני ה׳ אלוקיך בה״ , ואמנם לאחר חטא העגל, אמר אלוקים למשה שהם ירדו ממדרגתם ולכן- ״הנני שולח מלאך לפניך״ , זאת אומרת שבני ישראל יונהגו בהשגחת מלאך ולא על ידי הבורא עצמו, אך משה בתפילתו ביקש לבטל את הגזירה הזו ואמר- ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״ .

 

נמצינו למדים שמשה נבחר לגאול את עמו, מפני שרמתו הרוחנית החד פעמית, ביטאה את הביטול המוחלט שלו לבוראו, ובדמותו יכלה להשתקף בצורה הברורה ביותר, דמותו של אלוקים בעצמו, וכפי שציטטנו מקודם- ״שכינה מדברת מתוך גרונו של משה״.

 

ולכן כדי לקיים את נבואת יוסף שאמר לאחיו- ״ואלוקים פקוד יפקוד אתכם״ נבחר משה רבינו, שכביכול לא תפס מקום כשלעצמו, אלא בביטול מוחלט ביצע את שליחות האל שהוטלה עליו.

והוא הדמות הראויה, להנהיג את העם בתהליך ההתהוות שלו, כעם של- ״והייתם לי סגולה מכל העמים״.

 

והבסיס לאישיות רוחנית שכזו על פי היהדות, איננה התנזרות והתבודדות, ובודאי שלא התנשאות וחשיבות עצמית, אלא להיפך- מידות אנושיות אשר באות לידי ביטוי בעולם המעשה, על ידי הליכה בדרכי האל. כפי שאמר ירמיהו הנביא- ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה׳ ״ .