בפרשת השבוע נקרא על בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה.
הפרשה מסכמת ואומרת- ״כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים״...
ומביא רש״י את מאמר הגמרא- ״בכולם כתוב הוצאתי, וכאן כתוב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל- אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאים בשרצים כשאר אומות, דיים״.
 
זאת אומרת שהשמירה וההקפדה על כשרות המאכלים, וההימנעות מאכילת המינים שנאסרו באכילה, היא מעלה כה עקרונית וחשובה, שרק בשבילה היה שווה לה׳ להעלות ולהוציא אותנו ממצרים, ולהבדיל אותנו משאר העמים.
 
בגמרא כתוב בכמה מקומות, שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לידיהם של צדיקים, דהיינו שהוא שומר עליהם שלא יכשלו חלילה בחטא.
ומוכיחים בעלי התוספות, שכלל זה נאמר רק לגביי מאכלות אסורות.
והסיבה לכך מבוארת על פי דבריו של הרמח״ל בספרו מסילת ישרים- ״המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בליבו ובנפשו של האדם, עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו... שהעבירה מטמטמת ליבו של אדם כי מסלקת ממנו הדעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים... והנה הוא נשאר בהמי וחומרי... והמאכלות האסורות יתרות בזה על כל האיסורים, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו״.
 
אם כן מסביר לנו הרמח״ל, שנדרשת זהירות גדולה והקפדה יתירה על כשרות המאכלים, על פי ההלכה, היות והאוכל נעשה לחלק מאיתנו, ואם הוא איננו כשר, הוא משפיע לרעה על יכולת האדם להתקרב לבוראו, ולהחכים בתורתו.
 
הייחודיות יוצאת הדופן במצוות אלו, בולטת מאוד.
התורה אומרת בפירוש, שלמאכלים גשמיים ישנה השפעה רוחנית עלינו, ומשום כך הם נאסרו באכילה.
החיבור הכל כך מעשי ופרטני, בין עולם החומר לעולם הרוח, שמהווה את מהות האיסורים הללו, נראה לנו בלתי הגיוני במבט ראשון.
וכפי שכתב בפירוש ״כלי יקר״- ״שהרי כל האומות, אוכלי בשר השקץ והעכבר וכל הטמאים, וכולם חזקים ואף בריאים, אין כושל בהם״...
זאת אומרת שלכאורה אין סיבה בריאותית נראית לעין שתסביר מדוע נאסרו עלינו כל אותם המינים באכילה, ולמרות זאת למעשה התורה מצווה עלינו לפרוש מהם.
 
והוא כותב לבאר- ״אלא ודאי שכל אלו אין הכוונה בהם, כי אם אל רפואות הנשמה, כי הם משקצים הנפש הטהורה״...
וגם הרמב״ן כתב מעין זה- ״והנה טעם האיסור בעופות מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרפו״.
 
מבואר אם כן, שהתורה אסרה מינים מסוימים באכילה, היות ויש להם השפעה רוחנית שלילית, אולי מפאת אופיים האכזרי והטורף שעלול להשחית את נפש האדם.
וכפי שכתבנו לפני כן, זוהי תיאוריה חסרת תקדים, המקשרת בין אוכל לבין התנהגות וקוגניציה.
 
שאלת ״תורשה לעומת סביבה״ דנה במקורות המעצבים את התנהגותנו, ומציעה שני מקורות מרכזיים- תכונות מולדות, והתנהגויות נרכשות.
ומהי הסביבה? איך התנהגות נרכשת?
ובכן, ישנם מקורות רבים ללמידה. הגישות הדטרמיניסטיות תצבענה על שנות הילדות המוקדמות והחוויות שחווינו בהן כמעצבות את אישיותנו. הגישות ההתנהגותיות תדברנה על למידה בעקבות חיזוקים חיוביים, והימנעות בעקבות עונשים.
וכן על למידה מנסיון, או מצפייה באחרים, ועל השפעת התודעה וסגנון היחוס שלנו על הפעולות שננקוט. ואילו ההומאנים יתרכזו בשאיפות של כל אדם שמושכות אותו לעבר ההגשמה העצמית שלו.
 
אולם כמדומה שלא קם עדיין תיאורטיקן מודרני (ואולי אף קדום)  שטען שאכילת שרצים ועופות דורסים וארנבות וחזירים, תגרום להשחתת נפשו של האדם הדתי, ותעצב באופן מעשי את התנהגותו ונטיותיו.
ואכן מביא ה״כלי יקר״ , מדרש שנוגע בנקודה זו, ונצטט מדבריו- ״הגויים שאינם בני עולם הבא, כירק עשב התיר להם את הכל, אבל ישראל שהם לחיי עולם הבא ציוה להם- זאת החיה אשר תאכלו״...
 
משמעות דברי המדרש הללו היא, שאכן אין מדובר כאן על השפעה ניכרת לעין ובולטת, אלא על השפעה דקה ועדינה מאוד, והיות ועם ישראל מתעתד לשלמות רוחנית גבוהה יותר, משום כך עליו לשים גם להשפעות מעין אלו, על גופו ותודעתו.
ההשפעות הללו, מפעילות השפעה בשני המישורים- תורשה ולמידה, וזאת לפי מה שהסביר הרמח"ל, שהיות והאוכל נעשה לחלק מהגוף של האדם (תורשה), ומטמיע בו נטיות ותכונות, והוא גם משפיע על היכולות השכליות שלו בעולם הרוח (למידה).
 
מצוות אלו (שאנו לומדים בעיצומו של חג הפסח) שכפי שפתחנו בלשון הפסוק     שהפסוקים מקשרים בין העלייה ממצרים לבינן, מגלות לנו מבט חדש אשר חושף רובד נוסף ועמוק, של גורמים אשר משפיעים ומעצבים את אישיות האדם, שכלל לא היו נלקחים בחשבון, לולא היתה התורה כותבת זאת מפורשות.
ואמנם יתכן שבמבט אנושי לא נמצא שום קשר בין אותם מאכלים לבין התנהגות האדם הניזון מהם, אולם הדרגה הרוחנית של בני ישראל היוצאים ממצרים, דורשת שלמות שעלולה להיות מושפעת לרעה מהם ומשום כך מזהירה אותנו התורה- "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".