תובנה לפרשת תולדות.

 

בפרשה מסופר על ברכת יצחק אבינו לבניו, יצחק קורא לעשו בנו הבכור ומודיע לו על רצונו לברכו לפני מותו, ומבקש ממנו לצוד לו ציד ולהכין לו מטעמים ואז הוא יקבל ממנו את הברכות.

רבקה אימנו שומעת על כך, והיא מנסה למנוע את קבלת הברכות מעשו. ומדריכה את יעקב להתחפש לעשו, ולהביא לאביו את המטעמים, וכך יצחק אביו שעיניו כבדו מלראות, יחשוב שהוא עשו ויעניק לו את הברכות.

ואכן, זה מה שקורה, ויעקב מקדים את עשו ומביא לאביו את המטעמים שהכינה אימו, ויצחק מברך אותו לאחר מכן.

ולכאורה הדבר תמוה ומפליא עד מאוד, איך יעקב אבינו שהפסוק מעיד עליו- ״תתן אמת ליעקב״ , נכשל לכאורה ברמאות, וצריך להערים על אביו ולחטוף לעשו אחיו את הברכות? וכמו שעשו צועק ״ויעקבני זה פעמיים״...

הגמרא מספרת- שהיה חג ברומא העתיקה אחת לשבעים שנה, בו היתה תהלוכה יוצאת לרחוב העיר, ובראשה מושיבים אדם בריא על אדם חיגר, כאשר החיגר מסמל את יעקב שצלע על יריכו בעקבות המאבק עם שרו של עשו, והבריא סימל את עשו.

את הבריא הלבישו בבגדי החמודות של אדם הראשון שגזל עשו מנמרוד. ועל ראשו הניחו את עור הפנים של רבי ישמעאל כהן גדול שהיה יפה ביותר, וכאשר הוצא להורג על ידי הרומאים, הם הפשיטו את עורו מעליו. כמו כן היו מחפים ומכסים אותו ואת רחובות העיר בזהב ותכשיטים, וכך היו מכריזים- ״חשבון קץ הימים (של ישראל) שקר, יעקב אחיו של אדוננו עשו- שקרן, ומה הועילה לו רמאותו ושקריו (שלקח במירמה את הברכות לעשו).

אנחנו רואים, איך גם לאחר מאות רבות מאוד של שנים, עדיין יעקב נתפס כשקרן, על ידי בני עשו הרומאים, ששלטו בעולם וראו בכך ביטוי לעובדה שעשו הוא הבכור האמיתי והוא המבורך על ידי יצחק אביו.

וצריך לעיין בדבר ולהבין, האם באמת יעקב שיקר ורימה את יצחק אביו? האם יתכן שאיש האמת השיג את ירושתו הרוחנית במירמה?

לפני שיעקב משתכנע להיכנס ליצחק בתור עשו, הוא מביע את חששותיו בפני אימו- ״והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה״....

ועונה לו אימו- ״עלי קללתך בני״ ומבואר בתרגום אונקלוס שהיא עונה לו, שהתגלה לה בנבואה שהוא צריך לקבל את הברכות ולא ינזק מכך, אלא להיפך, יזכה בברכות.

שהרי בכלל צריך להבין מדוע יצחק רצה לברך את עשו, מדוע הוא ראה בו ממשיך דרכו, כפי שנאמר בפרשה- ״ויאהב יצחק את עשו״ ?

יתכן שיצחק לא רצה להפסיד את כוחותיו הגדולים של עשו בנו הבכור, כפי שאנחנו רואים אצל ראובן בכורו של יעקב אבינו שהיה צריך לקבל את המלכות ושאר המעלות, ולולא חטא בחטא החיפזון, היה ראוי בגלל בכורתו להיות ממשיכו של יעקב מעל כל השבטים, כמו שאמר לו יעקב לפני מותו- ״ בכורי אתה, כוחי וראשית אוני״.

לעומת זאת, רבקה הנביאה ראתה, שיעקב הוא זה שמכיל בתוכו את הפוטנציה, להמשיך את דרכי אבותיו אברהם ויצחק. ולכן עשתה כל שביכולתה, לשנות את החלטת יצחק, ולדחות את עשו מקבלת הברכות.

אם כן, יצחק בטוח שעשו הוא בנו הראוי להמשיך את דרכו ולקבל את הברכות, ולעומתו אשתו רבקה בטוחה בהיפך הגמור.

האם יש אמת אבסולוטית אחת, או שמא יש לכל אחד את האמת שלו, כפי שאומרים היום- ״איש באמונתו יחיה״ ?

הרבי מחבד הראשון מסביר בספרו ״תניא״ , שאכן לכל אדם ישנה אמת רלטיבית עבורו, הוא מבאר את ההבדל בין צדיק גמור לבין בינוני. ולדבריו הבינוני שמצליח להגיע לרמה רוחנית גבוהה מפעם לפעם כמו למשל בזמן התפילה, זוהי אכן האמת שלו, מפני שהוא בדרגה שלו עושה את המקסימום ושואף לכך, ובכל פעם שהוא במצב של התעלות הוא משיג שוב את אותה הדרגה המיוחדת והגבוהה הזו.

אולם לעומתו הצדיק הגמור, שנמצא כל הזמן בכל שעות היממה בדרגה רוחנית גבוהה, כלפיו- דרגת הבינוני איננה אמת לאמיתה, כי הוא מסוגל להשיג את אותה הדרגה ברציפות ובקביעות, והאמת מצד עצמה היא תמידית וקבועה כמו שכתוב- ״שפת אמת תכון לעד״ , אמנם אף על פי כן, יש אמת גם בדרגת הבינוני.

בדומה לזה, רבקה שהשיגה בנבואה מה שיצחק לא השיג, ומכח הנבואה הבינה שהמהלך שצריך להיעשות הוא לתת ליעקב את הברכות ולא לעשו, וזה גרם לה לשלוח את יעקב בתחבולה כדי להשיג את ברכת יצחק אביו.

דהיינו שהאמת שלה היתה שהברכות שייכות ליעקב, ולכן היא נקטה יוזמה ושלחה את יעקב לבוש במעטה פרוות העיזים אל יצחק.

אבל כמובן שנשאלת השאלה האם כל אמת היא יחסית? אם לכל אחד יש אמת משל עצמו, אם כן מהי האמת בסופו של דבר?

כדי לענות על כך ולהבין את הנושא, ננסה להמחיש את הסוגיא בעזרת משל.

האם כולנו רואים את עצמינו ואת העולם סביבינו במבט אמיתי אבסולוטי?

ובכן, כנראה שהתשובה לכך היא שלילית....

כל אדם מצוייד במנגנוני הגנה, שעוזרים לו לראות את עצמו ואת העולם במבט חיובי ואופטימי.

אדם בריא בנפשו, מאמין שהוא אדם טוב במהותו, הוא מאמין שמשפחתו וחבריו אוהבים אותו ומוכנים לעמוד לצידו.

הוא מאמין שכישוריו ויכולותיו יכולים לאפשר לו לחיות את חייו בהצלחה, ושהוא מצוייד בתכונות מתאימות לתפקיד בו הוא מתעסק ועובד.

כמו כן, אדם רגיל ונורמטיבי לא חושש כל הזמן שמא הוא יקלע לתאונה או לשוד ופיגוע חלילה וחס, הוא יוצא לרחוב או נכנס לרכב בבטחון ובשלוות נפש שהכל יעבור בשלום, הוא לא חושש כל היום אולי הוא יחטוף וירוס קטלני או שיגלו אצלו מחלה ממארת לא עלינו...

ולמרות שעברו עליו בחייו כשלונות ואכזבות, והוא נחשף למראות קשים ומאורעות מעציבים ומדכאים, תהליך השיכחה הטבעי, מסייע לו לדחות את הזכרונות המכאיבים הללו הצידה ולהמשיך באופטימיות ותקווה בחייו.

האם המחשבות שתיארנו הן ״אמת״?

ובכן, ממש לא.....

כל אדם הוא חלק מסטטיסטיקות השולטות בעולם, והוא אכן עלול לחלות ולהיפצע, לאבד את רכושו או אי מי מקרוביו האהובים. הוא לא תמיד כה אהוב, ולא מספיק מוכשר לעשות את עבודתו בהצלחה ובהצטיינות כראוי.

אולם אחרי הכל ה״אמת״ היא, שמי שחשיבתו איננה מתנהלת כפי שתיארנו, הוא כנראה לא אדם בריא בנפשו ברמה זו או אחרת...

אדם שלא יודע להמשיך בחייו באופטימיות ובבטחון, ילקה במהרה בדיכאון קל או חמור, ויתקשה לתפקד כראוי.

אדם שלא יודע לשכוח את הדברים הקשים והעצובים שאירעו לו בעבר, לא יוכל לבנות את העתיד.

הפרעות נפש והתנהגות רבות, מתפתחות מהתמודדות לא בריאה עם אירועי העבר, תאונה או לחימה קשה, יכולות להוביל לחרדות ופוביות. התעללות או אלימות, עלולים לגרום לאחר שנים- לפיצול אישיות והדחקה לא בריאה, שיאפשרו אמנם לחיות בניתוק מוחלט, מהזמנים הקשים שזכרונם מעיק ובלתי נסבל. אבל הפעלת מנגנונים כה קיצוניים וחריפים, צורכים משאבי נפש יקרים, ומגבילים את ההתנהלות הבריאה בחיים.

אם כן למדנו מן הדוגמא הזו, שיתכן שדוקא כדי להשיג תוצאה חיובית של תפקוד בריא, נדרשים דוקא מנגנונים שבעצם, מעוותים את המציאות האוביקטיבית, ומייפים ומרככים אותה, כדי שנוכל להתרכז בעתיד מתוך מבט חיובי ושמח. ודוקא אותם העיוותים, מאפשרים לנו לראות את עצמינו, ואת הסובב אותנו, באור חיובי. ולא להרים ידיים, ולא להתכווץ מפחדים וחרדות, אלא לחיות את חיינו עם המבט קדימה. כי כאשר מנסים להתמודד עם המציאות האמיתית ללא כחל ושרק, אפשר להרים ידיים ולהתיאש, וזה מוכיח שהאופטימיות המדומה, שמשכנעת אותנו- שיהיה בסדר, ושאנחנו בסדר, ומשכיחה מאיתנו לאט לאט זכרונות לא נעימים, היא המציאות ה״אמיתית״ בחיים תקינים ונורמטיביים.

ולעומת זאת, מי שיזכור ויראה את ה״אמת״ לנגד עיניו כל הזמן, הוא זה שיתקשה להמשיך בחייו, וסופו שיאובחן כסובל מהפרעה כזו או אחרת....

גם ברוחניות יש עקרון דומה, חז״ל מלמדים אותנו שלמרות שהתורה מזהירה אותנו- ״מדבר שקר תרחק״ , ישנם אופנים ומקרים בהם מותר וצריך לשנות ולשקר. כמו למשל- מותר לשנות מפני השלום, או מטעמי צניעות.

זאת אומרת שכאשר המטרה היא טובה ותכליתית, דוקא השקר הוא האמת הנדרשת למצב הנתון.

אבל שוב נשאלת השאלה, אם כל אחד ישנה וישקר עבור מטרתו שלו, איפה תישאר האמת?

ראשית כל, כל אדם בינו לבין עצמו, צריך לשים לב האם הוא אמיתי עם עצמו?

המשנה במסכת אבות אומרת- ״וקנה לך חבר״ , ומבאר רבי חיים מוואלוזין בספרו ״רוח חיים״ , שהיות וכל אדם נגוע ביצרים ובתשוקות מסויימות, והוא קרוב אצל עצמו, אם כן, אם הוא ירצה לקבל החלטה על סמך שיקול דעתו, הוא עלול להיות משוחד ולא לשים לב איך כל שיקול הדעת שלו מוטה מלכתחילה בגלל המשיכה שלו.

ולכן ממליצה המשנה לקנות חבר, כי לחבר אין את אותם היצרים שלך, וההחלטה שלך לא נוגעת אליו ישירות, ועל ידי ההתייעצות איתו, תוכל לוודא ששיקול הדעת שלך טהור ומזוכך מנגיעות והטיות.

כמו כן הגאון מוילנא מסביר- שכיום שאין לנו נביאים, שידריכו כל אחד ואחד בדרכו היחודית לו. ולכן כיום כל אדם צריך להכיר את עצמו, ולעשות לו גדרים וסייגים בהתאם לאופי שלו, אבל אסור לו לעשות מעשים הנוגדים את ההלכה כמו למשל לצום בשבת.

אם כן, יש אמת אבסולוטית של ההלכה, ושל המטרה שלשמה נבראנו בעולם, וסטייה ממנה היא אכן שקר.

אולם כאשר המטרה היא אכן עבודת האלוקים בהתאם לחיובים ההלכתיים, אזי אם במקרה מסויים, השקר ישרת מטרה טובה, כמו שהתחרה שינתה את מילותיה של שרה אימנו שאמרה על אברהם- ״ואדוני זקן״ , מפני השלום, כדי לא לפגוע בכבודו של אברהם, הרי שזה מותר ורצוי. וכפי שחז״ל תיקנו תקנות רבות ״מפני דרכי שלום״.

למדנו אם כן, שפעמים יתכן באמת, שדוקא השקר המקומי שנעשה למען המטרה, הוא האמת במצב הנתון. וכל אדם צריך להכיר את מצבו, כפי שהסביר בעל התניא, שמה שיכול להיחשב כאמת עבור דרגת האיש הבינוני, כבר איננו אמת עבור הצדיק הגמור.

וכמו שמדגישים-הגאון, ותלמידו רבי חיים, שרק אם האדם מברר ששיקול דעתו חף מנגיעות, ורק כאשר הוא מכוון בליבו לשם שמים, ואיננו מתנהג במוצהר ובמפגיע כנגד ההלכה הפסוקה והברורה, רק אז הוא יכול להתנהג על פי- האמת שלו.

וכמו שמסופר על הרב מבריסק שהיה חולה אסטמה, ובליל יום הכיפורים לאחר ״כל נדרי״ הוא קרא לחתנו שיתלווה אליו לטיול היומי... החתן השתומם, ושאל את חמיו ביראת כבוד- וכי ליל יום הכיפורים הוא זמן מתאים לטיול...?

וענה לו הרב, שהיה מפורסם מאוד במידת האמת שלו: אינני מבין אותך! אם אינני זקוק לטיול, הרי שגם ביום רגיל עלי להישאר בבית ולא לצאת לטייל. אולם אם בריאותי מצריכה ומחייבת אותי לטייל מדי יום ביומו, אם כן אין לך מצוה חשובה כשמירה על הבריאות, ומן הראוי לקיים אותה דוקא ביום הקדוש הזה, ושום שיקול של- מה יגידו.. או איך זה נראה... לא ינחה אותי.

יעקב ורבקה עשו את כל המהלך שלהם על פי נבואה ובציות לצו האלוקי, חז״ל מתארים לנו, את פחדו הגדול של יעקב כאשר נכנס לאוהל אביו כאילו הוא עשו, ולעומתו עשו, מכונה על ידיהם רמאי.

מפני שיעקב לא היה מסוגל מצד עצמו לבצע מהלך שכזה כמו שנאמר עליו- ״איש תם״ , ולכן היתה צריכה רבקה לשכנע ולדחוף אותו לזה, ולעומתו עשו שבעצם מכר כבר את בכורתו ליעקב, והתורה אף מעידה עליו, שהוא כלל לא החשיב אותה, לפתע כאשר הוא נוכח לראות במו עיניו, את ההשלכה המעשית שיש לבכורה, שנותנת את ברכות אברהם ויצחק, הוא צועק צעקה גדולה ומרה מעומק ליבו.

אך היות ובמבט האמת הנבואית יודעת רבקה שעשו לא ראוי לברכות אלא יעקב, אם כן נמצא שעשו הוא הרמאי, ואילו יעקב שציית לקולה הוא איש האמת, שמוכן ללכת נגד טבעו, על פי הוראת אימו הנביאה.

אמנם ביהדות המטרה איננה מקדשת את האמצעים, משה רבינו למשל, מסרב במשך שבוע ימים לאלוקים ולא מוכן לצאת לשליחות לגאול את עם ישראל ממצרים, בגלל החשש שמא אהרן אחיו הגדול, שהנהיג את העם במצרים עד כה, יפגע מכך שאחיו הקטן, נבחר להיות הגואל.

זאת אומרת שמוטב למשה לסרב לאלוקים ולהניח לעמו להשתעבד בעבודת פרך במצרים, רק כדי לא לשבור את לב אחיו.

ואף על פי כן, ביחס לשאלת האמת והשקר, נוכחנו לדעת ולהבין שאכן, האמת היא רלטיבית ויחסית, לרמה ולדרגה וליכולת של כל אדם ואדם, וכאשר היא פועלת במסגרת הכללית של האמונה ושל התורה, אזי מוטל על כל אחד לחפש את האמת שלו, ולא לזייף אותה בהעתקה וחיקוי.

האדם עלול לחשוב, שהוא לא מסוגל ליותר ממה שהוא עושה, ואילו בשמים יודעים שהוא אכן מסוגל ויתבעו את זה ממנו, כפי שאומרים חז״ל בגמרא שאם אדם לא עוסק בתורה בגלל עוני, מראים לו את הלל הזקן שעם כל עניותו היה גדול הדור. ואם יש לו תירוץ של טרדת העושר או פיתויי העולם, מראים לו את רבי אלעזר העשיר המופלג, ואת יוסף הצדיק שעמד בנסיון.

ומאידך, כאשר האדם לא מודע למגבלותיו ומנסה להגיע לדברים שמעבר לדרגתו גם אז הוא מחטיא ומפספס את האמת שלו. כפי שכותב הגאון מוילנא- ״פעמים שאדם מתחיל ללכת בדרך הישר ואחר כך פורש מפני שקשה לו מאוד, והוא מתרעם על ה׳... אבל באמת הוא בעצמו קילקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה עליונה״.

וכמו שכתוב בגמרא- שהקדוש ברוך הוא בוכה על מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, וכן על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק. 

בברכה שנמצא כולנו את האמת המיוחדת והפרטית שלנו, ואיתה נצליח בדרכינו היחודית לנו.