בפרשת השבוע מבואר האיסור על מעשי הכישוף וחקר העתידות- ״לא ימצא בך... מעונן ומנחש ומכשף... כי תועבת ה׳ כל עושה אלה... תמים תהיה עם ה׳ אלוהיך״.

ופירש רש״י- ״התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו״.

גם הרמב״ן האריך וכתב על הפסוקים הללו- ״שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו... אם נשמע דבר מהם, נאמר שהכל בידי שמים... כי הוא עליון על הכל היכול בכל, ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם בעבודתו, תהיה תמים עם ה׳ ולא תירא ממגיד עתיד, אבל מנביאיו תדרוש ואליו תשמע... הנה אסר לך ה׳ המעשים האלה בעבור שהם תועבות לפניו... ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל, ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש שיקבלו אותם מן הכוכבים... שאין כל דבריהם אמת... אבל בנבואה תודיע חפץ ה׳ ולא יפול דבר מכל דבריה״...

 

התורה מתיחסת בפסוקים הללו לרצון האנושי לגלות ולחשוף את העתיד והנסתר, ולקבל הדרכה ועצה מעולמות אחרים.

הפסוקים מפרטים מספר טכניקות של גילוי עתידות- ״חובר חבר, שואל אוב וידעוני, ודורש אל המתים״ וכולם לכאורה מוגדרים במילה אחת- ״תועבה״.

 

מדוע באמת התורה מתיחסת לכך בחומרה כזו? וכי מה גרוע כל כך ברצון להיחשף למידע על העתיד, וכל הנסתר מאיתנו?

 

הרמב״ן מחדש ואומר- שאכן אין זו תועבה לרצות לדעת את העתיד, וכך הוא אומר- ״ולא אמר (הפסוק) עושה כל אלה... כי המעונן והמנחש אינם תועבה, ולא הוריש (ה׳ את) הכנענים (מארץ ישראל) בעבורם, כי כל בני אדם יצאו לדעת עתידות למו, ומתעסקים בחכמות רבות כאלה לדעתם״...

אולם הכישוף נחשב לתועבה וזאת מפני ש- ״הבורא יתברך נתן כח בארץ וכל אשר עליה בכוכבים ומזלות, לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות. ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מלאכים ושרים שהם נפש להם... אבל מנפלאותיו העצומות ששם בכח המנהיגים העליונים, דרכי תמונות וכוחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם... שאם יהיה מבט הכוכבים בפניו אשר כנגד הארץ, טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש, ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו... אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה, הוא חפץ הבורא אשר בם מאז, וזה היפך. וזה סוד הכשפים וכוחם אשר אמרו בהם שהם מכחישים פמליה של מעלה, לומר שהם היפך הכוחות הפשוטים, והם הכחשה לפמליה בצד מן הצדדים, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו״...

 

אם כן לפי דברי הרמב״ן יש כאן שני נושאים שונים- ניחוש וכישוף.

הניחוש הוא הרצון לגלות את העתיד (מלשון- נחיש ונקדים לדעת) והוא אמנם לא פסול ומתועב, אולם התורה אומרת לנו שבמקום לחפש ידיעה חלקית ומעורפלת על העתיד, יש לנו נביאים שיגלו לנו את האמת השלמה, ובנוסף עלינו לדעת שהעתיד נקבע על פי מעשינו הטובים, ולכן אין לחשוש לנבואות זעם של אותם מנחשים ומעוננים, אלא לבטוח בה׳ ולדבוק בו.

אולם הכישוף הוא תועבת ה׳ מפני שהוא משנה את הטבע ואת ההנהגה הקבועה בעולם. כמו שנאסרו הרכבות הצמחים והרבעת שני מיני בעלי חיים, ״כי יבואו מן ההרכבות... שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהם עצמם שינוי ביצירה״.

 

הרצון האנושי לחשוף את העתיד, נובע מן האמונה בגורל דטרמיניסטי. כאשר האדם סבור כי גורלו קבוע מראש, ואיננו בר שינוי, הוא רוצה ומוכן להשקיע ולגלות אותו, על מנת שיוכל להתכונן אל הבלתי נמנע.

אולם האדם המאמין מצווה להיות תמים, ״תמים תהיה עם ה׳ אלוהיך״. הרמב״ן מפרש על פי  תרגום אונקלוס- ״שלים תהא בדחלתא דה׳ אלהך״ , ״שלא תהא חסר ביראתו״. זאת אומרת שהאמונה עוסקת בדטרמיניזם שונה לחלוטין, לא דטרמיניזם של גורל קבוע מראש, אלא דטרמיניזם משתנה שנקבע על ידי מעשי האדם, ולכן ככל שהוא ילך בדרכי האל והתורה, אין לו לחשוש מנבואות שליליות ומגידי עתידות, אלא הוא יכול לבטוח בבורא שיגן בעדו ויספק לו כל צרכיו.

 

החיים בעולם של תוהו ובוהו כאוטי אינם קלים וטובים, כפי שכתוב במשנה במסכת אבות- ״הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו״.

כאשר אין הסבר וסיבתיות להתרחשויות, ואין דרך ברורה להימלט מגורל אכזר, האדם חי תחת עננה וצל כבד של אי ודאות.

חוקרים חברתיים סבורים כי קרבנות אונס למשל, נוטות להאשים את עצמן בתקיפה, מפני שזה מספק להן הסבר כל שהוא מדוע דוקא הן הותקפו. בעוד שללא הסבר שכזה, הן תצטרכנה לחשוב שהן קרבן אקראי של סטטיסטיקת התקיפות, והמחשבה על המקריות שפגעה בהן ללא סיבה, מאיימת ומותירה אותן חסרות אונים.

הרצון לנחש ולכשף, נועד לסלק במעט את איום אי הודאות. הניחוש מגלה את העתיד הצפוי, והכישוף מנסה לשחק עם כוחות הטבע ולשנות אותם. בעולם אתאיסטי זהו רצון בעל מניע חזק ומובן לחלוטין, עד שהרמב״ן עצמו כמעט מצדיק את יצר הסקרנות האנושי שמנסה לגלות את העתידות.

אולם האדם המאמין, חי מתוך אמונה ותחושה שיש מנהיג לעולם, ותמיד יש סיבתיות לכל מה שיתרחש עימו. כך שהצורך למצוא סיבתיות מתבטא בעולם הפנימי האישי שלו, שבוחן את עצמו ושואל האם הוא ממלא את חובתו לבוראו והולך בדרכיו. הגמרא אומרת- ״אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו״ זאת אומרת שההסתכלות על כשלון או טרגדיה איננה הסתכלות של מקריות סטטיסטית, של סטיית תקן אקראית, אלא הסתכלות של מאורע מכוון שנועד לרמוז ולסמל לאדם במה הוא נכשל ומה עליו לתקן.

האמונה גם שוללת כישוף מפני שהיא טוענת שיש סיבתיות למהלכי הטבע, ואל לנו לשנות אותם, ולהפריע לרצון הבורא. במקום זאת עלינו להתרכז במוטל עלינו, וכך נוכל לבטוח בו שהשגחתו תציל אותנו מכל רע. אם מעשינו הטובים קובעים את מה שיקרה לנו בהמשך, אין טעם לחקור אחר העתידות, היות ואין גורל בלתי נמנע, אלא יש עתיד שתלוי באופן בו אנו ממלאים את חובתינו בעולם. יהודי בראש השנה עומד בבית הכנסת, כאשר גורל כל השנה החדשה מונח על כף המאזניים, אך במקום לחפש לגלות את העתיד הצפוי לו בשנה הקרובה, הוא קורא מתוך המחזור- ״ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה״ כך שבמקום להיות פאסיבי וחרד מהלא ידוע, הוא בוחר לתקן את מעשיו ומאמין שבזכות מעשיו הטובים הוא יזכה לשנה טובה.

דוד המלך אומר בתהילים- ״טוב לחסות בה׳ מבטוח באדם״ , ״גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי״. הפסוקים הללו ממחישים לנו את חיי האדם המאמין שחי בתמימות עם אלוהיו. האמונה בהשגחת הבורא, ובדטרמיניזם של שכר ועונש, נותנת לאדם צורת חשיבה שונה במהותה, שמאפשרת לו להתמודד בשלווה גם כאשר הגורל המר הגיע, ואיננו רק עתיד רחוק ובלתי ודאי.