H כותב אליכם שוב,
קודם אני רוצה לפתוח בתואנה עמוקה נגד כל חברות הסלולר/אינטרנט/כבלים/חרא טכנולוגי אחר בעולם!
כשאנחנו לא לקוחות שלכם אתם עושים הכל כדי שנבוא, מורידים מחירים, מציעים אינטרנט במהירות תשע עשרה מיליון מגה, מציעים לסבתא שלנו מסאז' בפכות הרגליים שלה ולמצ_ץ לנו את האיבר החשוב אבל בפועל, האינטרנט שלי מתנתק כל שנייה לשנייה, זה גורם לכל אתר לעלות אחרי מיליון שנה וזה מתסכל.
אם אני כבר מתלונן, אז ספורט אחת וספורט שתיים, אני לא רוצה לציין מה אני מקווה שיקרה לכם(רק דברים טובים), אבל ה"חגיגה האנגלית" ממש לא חגיגה. יש אנשים שאוהבים כדורגל מעבר לגולים וגולים וגולים, תיקול יפה, מסירת רוחב מלאת יצירתיות למרות שהכדור לא נכנס. וכאוהד יונייטד שבאמצע התקפה מבטיחה אתם מעבירים למשחק של ווסטברומיץ'??!!!? אני באמת מעדיף שלא תשדרו אותנו מאשר שתשדרו אותנו לסירוגין כל חמש דקות. אז אמרו לי (חברים):"אם כל כך מפריע לך תראה במחשב" אבל איך אני יכול לראות במחשב אם האינטרנט חרא?!!?!?!
טוב אחרי החפירה שלי כלפי העולם, הנה החפירה כלפי עצמי ומה שאתם כל כך כל כך אחמלאאחמ חיכיתם לו... המשך היומן האישי.
ההאנגאובר המדובר הוא תופעת הלוואי ללילה שבין חמישי לשישי. בכל לילה מאז הפרידה מים(שאני עדיין מתגעגע אליה אגב) שתיתי וויסקי עד שנרדמתי.
חוץ מזה יש לי מנהג לשתות בירה עם אבא שלי בכל יום חמישי. בנוסף, כמו שהבנתם, איבדתי המון חברים בתקופה האחרונה, אבי חי בחו"ל, יוסי בחו"ל ויש לי עוד חבר שעושה תואר בי-ם אז הוא מגיע רק בסופ"שים. נקרא לו מיקי(שם בדוי).
מיקי הוא החבר הספונטני והזורם, זה שתתקשר אליו באחד וחצי בלילה כשהוא ישן ותשאל אותו אם בא לו לצאת והוא יגיד, תן לי עשר דקות להתלבש.
חבל שהוא גר רחוק, בכל מקרה הוא חזר הסופ"ש. וחוץ מאבי ורוני שדיברתי איתם בטלפון לא באמת פרקתי את עניין הפרידה. אחרי ששתיתי עם אבא שלי שליש בירה, ואכלנו כמיטב המסורת. מיקי שאל אם אני מעוניין לשתות בירה, אמרתי שכן ושאני צריך משהו חזק הרבה יותר מזה.
מפה לשם אני מוצא את עצמי בפאב הקבוע, מבקש מהברמן את השיר NYC של אינטרפול. השיר הפך לשיר הפרידה שלי מים. שמעתי אותו בלופים, יש שם שורה חזקה מאוד :I know you supported me for a long time, somehow I'm not impressed
שיר מומלץ, תכנסו ליוטיוב.
והתחלתי לפרוק למיקי כל מה שקרה, איך אני והיא הכרנו, איך המערכת יחסים התפתחה, הבעיות שהיו לנו, המלחמה עם ההורים שלה(יום יבוא וגם אתם תדעו הכל) וגם הזכרתי כמה מילים על הבחורה שאהבתי 4 שנים. מיקי הקשיב, הוא חבר טוב אני מקווה לא לקלקל איתו את הקשר. ואנחנו בפאב, על אף ששתיתי בירה הזמנו ליטר כל אחד.
הערת ביניים, העיניים הנוצצות של בנאדם שרואה לראשונה קנקן ליטר מוגש לפניו הן מחזה מדהים, אני מקווה שתזכו לראות חבר טוב במצב הזה.
אבל כמו שאמרתי, הייתי צריך וויסקי השבוע כדי להרדם, בירה(בכמות גדולה ככל שתיהיה)לא תספיק.אז הזמנו חמישה שוטים של וויסקי כי הוא יודע שאני לא נוגע בוודקות. תוך כדי אני ממשיך להתבכיין לו על הקשר שהיה לי איתה, וכמה היא מדהימה, וכמה אני מתגעגע אליה. ועל כך שהפרידה שלנו הייתה כמו בתכנית טלוייזיה אמריקאית שהתחלתי לראות כי היא המליצה לי עליה(לקחה משם כנראה כמה משפטי פרידה,אני רק בפרק חמש יש לי עוד כמה עונות כדי לוודא זאת).
והסיפור שלי ארוך, והשוטים נגמרים כי בכל פעם שאומרים משהו עם משמעות צריך לשתות. וכשאני מדבר על ים או על הבחורה שאהבתי כמה שנים תמיד יש לזה משמעות. אז מה עושים כשנגמר?
מזמינים עוד! הזמנו עוד, ועוד, ועוד. ועוד כמה שירים טובים, ואפילו הלהקה האהובה עליי מתנגנת שם, וכמובן כמה פלירטים עם בחורות, מה שמזכיר לי אני חייב ריבאונד. נכון לא יפה להגיד את זה, ובטח לא להעלות על כתב אבל זה מה שאני מרגיש כרגע. אני צריך לפגוש שוב בחורה בשיא נשיותה כדי להזכר שיש עוד כמה מליארדים כאלה, וגם אם אחת מדהימה הלכה, אמצא מדהימה אחרת, שמדהימה בדרכה שלה בין המליארדים האלה.
הרי "יש הרבה בצלים בים" (דווקא המילה "ים" אני מתגעגע).
למה דווקא בצלים במקום דגים? קודם כל דגים מסריחים, נשים לא. דבר שני בצל גורם לך לבכות בדיוק כמו נשים.. בעיקר כשהן חתוכות עם סכין.
הבדיחה השחורה האחרונה שלי הייתה אמורה להיות מלווה באמוג'י שבוכה מצחוק. אומג'י שמזוהה עם ים עד כדי כך שהחברים שלה לא משתמשים בסמיילי הזה אלא כותבים #ים במקום, היא משתמשת בו בלי הפסקה וכרגע כל פעם שאני מקבל איתו הודעה אני רוצה לבכות, שלא נדבר על זה שאני לא מסוגל אפילו להסתכל עליו כשאני רוצה לשלוח אותו(לא שלחתי אותו מאז שנפרדנו).
חזרה לסיפור, אנחנו אחרי ליטר בירה וכמות לא ידוע של שוטים. מיקי שיכור, כלוט. אותי קצת יותר קשה לשבור. תמיד קינאתי באנשים שנמעכים אחרי שלוק אחד. זה חסכוני. אני לעומת זאת סיימתי השבוע בבית קצת יותר מבקבוק וייסקי. הוא נשען עליי עד שהגענו לתחנת מוניות שירות באיזור. נסענו הביתה ודיברתי איתו עד שהגיע הביתה(פחדתי שהוא יתעלף בדרך). הוא מצידו "אני לא שיכור אני מבושם". קרע אותי מצחוק. נהנתי לדבר איתו. בין היתר גם על הבעיות שלו עם המין היפה(מאוד יפה). אבל זה סיפור שהוא צריך לספר לכם. אני שומר את סודו. בשלוש בערך הוא הגיע הביתה ואני הלכתי לישון.
אחרי ארבע וחצי שעות שינה, קלה מאוד אגב, אמא העירה אותי ושאלה אם אני צריך לעבוד היום?
בדיוק עזבתי את העבודה בגלל בעיות בגב והיה ספק אם אני עובד עד סוף השבוע או לא. אני ידעתי שאני לא עובד בשישי, אמא לא כל כך.
קמתי עם כאב ראש נוראי, סחרחורת ובעיקר בחילות, הרבה שקרצים בטעם ג'ק דבש, או במילים אחרות:
הנגאובר
אהבתי את עניין המילה המוגדלת זה דרמטי.
יחד עם ההרגשה הפיזית המחורבנת, יש בזה משהו מאוד מעודד. קמתי בידיעה שאני מוכן באמת להתחיל לחפש ריבאונד. אם עד עכשיו זה היה "מה אני צריך לעשות כדי להרגיש יותר טוב" עכשיו הגעתי למצב של "אני רוצה לעשות משהו כדי להרגיש יותר טוב". אתם מבינים? כשאנחנו עצובים מאוד כיף לנו להיות עצובים, לרחם על עצמנו, להיות בדיכאון משתק, ולא לעשות כלום עד שאנחנו מרגישים טוב, אבל באמת טוב. אם מדברים על שלבי האבל שלדעתי לא נכונים, שלב ההשלמה מגיע אחרי עצב ודיכאון עמוק מאוד. לשם הגעתי, אני עדיין עצוב כמובן אבל אני יודע שהיא נפרדה כי היא חושבת שזה יעשה לה טוב, אני בתור בנאדם שהיא חשובה לו לא הייתי רוצה שהיא תעשה משהו אחר.
אותה ההרגשה המחורבנת, שנמשכה לאורך כל היום היא זו שגרמה לי להרגיש טוב נפשית. לא בגלל מה שטוענים "חותכי הורידים" שכאב פיזי מקל על הכאב הנפשי. אלא, המחשבה שיצאתי החוצה לשתות, שיש לי חבר שתומך, האלכוהול עזר לי להבין שלפחות לא משעמם לי וקורים לי דברים בחיים. אז נכון, חלקם רעים. חלקם?! רובם!
במהלך הקריאה פה, אתם תחשפו לתיאוריות רבות שיש לי הראשונה תהיה:
"תאוריית התסריטאי"
לא פעם דיברו על זה שהחיים של כולנו כתובים ואנחנו בעצם רק שחקנים שמגלמים תפקיד בצורה לא מודעת.
אני לא מאמין בזה, אני מאמין באלוהים שנותן לנו לבחור מה אנחנו נעשה במהלך חיינו. אגב הבחירות שלך ושל כולנו חרא, איך אני יודע? כי בסוף את/ה תמות/י...
בכל מקרה, בהנחה שעניין כל העולם במה הזה נכון, קיבלתי תסריטאי של קומדיות אמריקאיות אבל אחד קטלני. אחד שמתעלל בשחקן הראשי (אנוכי) בצורה מאוד קשה. ואתם יודעים מה, הוא תסריטאי מעולה. אם החיים שלי היו סדרה של 12 פרקים בעונה פעם בשבוע ב-22:05 הייתי מחכה לזה כל השבוע ורואה את זה עם פופקורן, וויסקי וצ'יטוס גבינה. את הפרק האחרון של כל עונה גם הייתי רואה עם שוקולד לבן כי אני אלרגי לשוקולד חלב וכי הייתי מתבאס שהעונה נגמרת, למה? כי זו הייתה סדרה מצחיקה. הייתי מסתכל על דמות של מישהו שמסרב להתבגר, ושיש לו חיים לא רעים אבל הוא מעדיף לעשות שטויות, וכמובן שחייבת להיות דרמה קטנה שזו הבחורה שאהבתי ובין היתר האקסית האחרונה. התסריטאי הזה פשוט לא צפוי בצורה הכי צפויה שיש ומשתמש בצירופי מקרים מעצבנים כל כך, מעצבנים אותי. את הצופה מהצד, ואת החברים שלי זה מפיל מצחוק
בחזרה לעניין שבו אני מדרדר אתכם לשתות, אין בזה שום דבר רע כל עוד אתם שותים כמה שצריך כדי להנות ולא כדי להמחק כמו מיקי. שתיתי את הכמות הרצויה בשבילי כדי להתשחרר קצת, כדי לזכור למחרת שיצאתי ושתיתי ולזכור משתי הבחינות. דרך אחת היא ששתיתי כמות שמזכירה לי בכאב ראש ששתיתי והדרך השנייה היא שלא שתיתי כמות כל כך גדולה שאני לא אזכור את כל הכיף של הערב הקודם.
אז תודה לאלכוהול שעזר לי, תודה למיקי שעזר לי, תודה גם לבלוג הזה שעוזר לי לפרוק.
אז נכון, אלכוהול הוא לא הפתרון, ואני טוען שגם זמן הוא לא הפתרון, הפתרון הוא דברים שאתם אוהבים כדי להשכיח דברים שכואבים.
אני פתאום קולט כמה משמעות יש למשפט שאמרתי לפני רגע.
"הפתרון הוא דברים שאוהבים כדי להשכיח דברים שכואבים"
עמוק משהו..
בכל מקרה מה שלבסוף העביר את ההרגשה הפיזית הגרועה היה משחק כדורגל לא רע בשכונה.
אני חושב שזה מספיק להיום, אני מתאמץ לחשוב איך אני ממשיך את הפוסט הזה אחרי משפט המחץ שנתתי מה שאומר שזה כבר לא פריקה. ואני רוצה שזו תהיה פריקה לכן, אגיד לכם לילה טוב :)
תענוג כתמיד, H