מה אנחנו מלמדים את הדור הצעיר על כעס כהורה, ובמקרה שלי כאחות בוגרת לאחים צעירים, אנחנו מלמדים את הדור הצעיר איך להתנהל בעולם. ידוע שילדים בוחנים את הוריהם במצבי לחץ (בין היתר) ולומדים איך הם מתמודדים עם זה וכך רוכשים את הכלים האלה לעצמם. אז מה קורה כשאנחנו נתקלים בכעס? נתאר מקרה בו כעסנו על ילדינו שפתחו את כל הטושים החדשים שרכשנו עבורם ועיטרו את קירות הבית. ועוד טרחו לעשות זאת רבע שעה לפני שבעל הדירה מגיע לחתום על הארכת חוזה השכירות. לנוכח רגע החולשה הזה, אני למשל, הייתי מתפוצצת מכעס. חוסר האונים והטיימינג הנוראי המצריך פתרון מיידי יתכן והיה מערער אותי מאוד. הייתי "מתפוצצת" על הזאטוט.
ברגעים אלה הקטנטן רואה, לומד, ועושה "קופי פסט" - העתק הדבק. אפילו נאמר שהוא חורט את הוראת ההפעלה הבאה: "במצבי לחץ קיצוניים שלח את חמתך לכל עבר ועל הילדים". לימדנו את הזאטוט שיעור במצבי לחץ, ושיעור לא כל כך חיובי הייתי אומרת.
מהר מאוד נגלה שהטושים הללו על בסיס מים והם יורדים מהקירות עם מגבון, ננקה מהר, נסדר מסביב ואפילו נספיק להכין קפה ולחתום על החוזה. אחרי שנרגעו העיניינים, ניגש אל הילד ונסביר ששירלי הייתה מאוד לחוצה, והיא הגיבה בכעס, והיא בטוחה שזה היה לו לא נעים אז היא מתנצלת. הכעס הוא לגמרי שלה ולא שייך אליו והיא אוהבת מאוד למרות הכל.
לגיטימי? ובכן, שווה לחשוב שוב.
גם ברגע ההתנצלות הזה הקטנטן רואה, לומד ועושה "קופי פסט"- העתק הדבק. אבל הפעם הוא מעתיק את הוראת ההפעלה המתייחסת לשאלה: "כיצד עליי להרגיש כשכועסים עליי" וזהו שיעור חשוב לא פחות. הרי בדיוק כפי שהמבוגר טען, ילמד הילד שכאשר כועסים עליו - עושים לו עוול, זהו אי צדק, אשמת האחר. בנוסף, מדברי ההתנצלות הוא מבין כי עליו להרגיש מאוד לא נעים, לא אהוב ולצפות להתנצלות בכל פעם שמישהו אחר כועס. ולגבי עצמו הוא מבין שאם הוא כועס עליו להרגיש אשם.
אנחנו מלמדים אותם הכל. איך לנהל את הכעס הצף בנו וגם איך להגיב לכעס שנמצא אצל אחרים. כשאנחנו יוצקים בהם את ההבנה שכעס הוא אויב, כעס הוא מפחיד, כעס הוא לא טוב, כעס הוא פוגע, אנחנו מונעים מהם להחליט בעצמם כמה הכעס משפיע עליהם. אנחנו יוצקים לתוכם אמונות של בושה, אשמה ורגשי נחיתות, שמי כמוני יודעת עד כמה הם לא מאפשרים. אני כועסת על כך שאני כועסת. במקום להבין שכעסתי, שמשהו צף בי, וזה מה שזה. אין לזה ציון. לשבח או לבושה. אהבה ללא תנאי לא מכריזה "זה טוב, וזה רע", זה מה שזה, וזהו. הכעס עלה, יש דרכים אחרות לראות אותו, בעיניים לא שופטות.
אני מעלה פה את הנושא, לא כי יש לי אג'נדה ברורה ובהירה שלא כך צריך לנהוג, אלא אני באמת שואלת האם זו הדרך ללמד את הדור הצעיר כיצד לנהוג עם כעס? אולי במקום זה, אחרי שנרגעים, לחבק ולנשק, ולהגיד אפילו תודה כי כשכעסתי גיליתי משהו על עצמי בזכותך? אולי ברגע הכעס, בזמן הרתיחה, כשהדם עולה לווריד לומר, ואם אי אפשר אז אפילו לצעוק ש"הכעס הוא שלי ולא קשור אלייך", או אפילו לומר: "אני מאוד כועסת עכשיו, לא עלייך, אלא אני פשוט מאוד כועסת, ויש צורך למצוא פתרון לקשקוש על הקיר"
אני יודעת איך החיים מול ילדים נראים, תאמינו לי. אני אולי עוד לא אמא, אך ללא ספק, חייתי בסביבה של ילדים, ואפילו כמעט גידלתי אותם, שלושה מהם, בבת אחת, כשהגדול בין 4 והקטן רק נולד. אני יודעת שקשה ליישם את הדברים, כשהכעס מגיע לא תמיד אפשר לחשוב, וסביבת ילדים היא מקדם לחץ גבוה מאוד. אבל אנחנו כאן בשביל הרצוי ולא המצוי:)
חשבתי להניח את זה כאן כחומר למחשבה,
שבת שלום ואהבה:)