כבוגר מסלול העתודה האקדמית של צה"ל, מגיעות אליי מדי פעם פניות ממכרים שונים המתעניינים במסלול ומבקשים עצה בדבר שאלה אחת, פשוטה, לכאורה: "האם אתה ממליץ על מסלול העתודה?". כמובן שאין זו שאלה פשוטה כלל ועיקר; מדובר בהחלטה גורלית לטווח הארוך, אותה נדרש המלש"ב ("מיועד לשירות ביטחון") הצעיר לקבל כבר בגיל צעיר מאוד, בו לרוב טרם גיבש לעצמו 'זהות מקצועית', או במילים אחרות: עדיין אין לו תשובה ברורה לשאלה "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". מאמר זה מיועד לכל הנערים, ההורים, האחים וקרובי המשפחה העומדים בפני צומת דרכים בחייהם או בחיי יקיריהם ונדרשים לקבל החלטה העשויה לסלול עבורם את הדרך להצלחה... או שלא.

לפני שאפתח בדיון מעמיק בדבר השאלה ואשתדל לגעת בכל הנקודות החשובות אותן כדאי לקחת בחשבון בבואנו לקבל החלטה מעין זו, אספר תחילה מעט על עצמי: שמי נתי, בן 22 בעוד פחות מחודש מיום כתיבת מאמר זה, בשעה טובה בוגר תואר ראשון בניהול והתנהגות ארגונית מטעם אוניברסיטת בן גוריון בנגב, וצפוי להתחיל בקרוב את פרק השירות הצבאי. לאורך כל שנותיי באקדמיה חתרתי להישגים ומצוינות ועמלתי רבות על מנת להשיג את הטוב ביותר וללא שום פשרות, חרף הקשיים הרבים שניצבו בדרך. יעידו קרוביי כי מגיל צעיר חתרתי לשירות משמעותי וייחודי בצה"ל, לצד טיפוח הפן המקצועי האישי. בהתאם לכך, עוד בהיותי נער הצבתי לי למטרה להתקבל למסלול העתודה, שבעיניי נתפס כאפיק מושלם, הן למימוש שאיפותיי האישיות והמקצועיות והן לניצול מירבי של יכולותיי, לשם תרומה מיטבית מצידי לצבא האמון על שמירת ביטחון אזרחי מדינתנו. על אף האתגרים הרבים שהמסגרת האקדמית טומנת בחובה, מטרה זו הייתה לנגד עיניי לאורך כל שנותיי בתואר, ובעזרתה, לצד קורטוב של אמונה עצמית, זכיתי לצלוח שלוש שנים מפרות, משכילות ומבגרות, וזאת למען מטרה אחת: להיות קצין מוכשר ומיומן יותר בצבא ההגנה לישראל.

תוך קריאת הפסקה האחרונה, ודאי חלקכם הרמתם גבה ותהיתם לעצמכם: "מה זה התואר המוזר הזה שהוא למד? קיים בכלל דבר כזה במסגרת לימודי העתודה?!". אז בשלב זה הרשו לי קודם לנפץ לכם מיתוס נפוץ בסוגיה: כן מכובדיי, אכן קיים 'דבר כזה' בלימודי העתודה. נהוג להאמין שבמסלול העתודה לומדים רק את מקצועות ההנדסה והמדעים המדויקים למיניהם, אולם זוהי רק פיסה מן האמת. המקצועות הריאליים אכן נפוצים יותר במסלול, ורוב העתודאים משתייכים אליהם, אולם לא הם לבדם. למעשה, במסלול העתודה האקדמית ניתן כיום ללמוד כמעט כל מקצוע שחשקה בו נפשכם.

בנקודה זו אני מתחבר לעניין שיתכן שהוא החשוב ביותר בקבלת ההחלטה בדבר מסלול העתודה או בבחירת מקצוע בחיים בכלל, גם שלא במסגרת המסלול: לעולם, אבל לעולם, אל תתפתו לבחור עבורכם מקצוע שאין אתם מחוברים אליו בכל מאודכם – רגשית וקוגניטיבית. על ההורים – שוודאי דאגה לשלומו ולהצלחתו של בנם עומדת בראש סדר העדיפויות – להפנים דבר חשוב: ההצלחה של בנכם/בתכם אינה תלויה בעיקר באם תשלחו אותו ללמוד רפואה, הנדסה כימית או כל מקצוע אחר שנתפס בעיניכם כמוצלח. ההצלחה האמיתית היא, למעשה, שילוב מוצלח של יכולות וכישורים, תחומי עניין והשלישי והחשוב שבהם: מאווים ורצונות. ללא מציאת עניין אמיתי במקצוע הספציפי – כישרוניים ככל שתהיו – לימודכם ועיסוקכם יהיו נעדרי סיפוק ומשמעות אישית עבורכם, וממילא גם נעדרי הצלחה ואושר אמיתי.

אם כן, טיפ ראשון למלש"ב המתלבט: לפני הכל, עוד בטרם אתה שוקל האם לקחת חלק במסלול העתודה, עליך קודם לנסות להגיע להבנה מהו תחום העיסוק בו אתה מוצא עניין במידה רבה ומאמין כי תוכל להגיע דרכו למימוש עצמי. בך, ורק בך קיימת היכולת בסופו של יום להגיע להבנה שכזאת. השתדל לנתק את עצמך מהתערבויות חיצוניות. ייעוץ חיצוני של הורים, מכרים או אנשי מקצוע שונים הוא בוודאי בעל ערך ראשוני במעלה, אך זכור שהוא רק חלק מהתהליך בדרך למציאת התחום המתאים ביותר עבורך, ואין זה נכון כלל להופכו מ'תומך החלטה' ל'מקבל החלטה'. ככלות הכל, איך שלא תסתכל על זה, ההחלטה היא כולה שלך. כמובן, זוהי משימה שאינה פשוטה כלל מבחינה מעשית – נדרשת לה בגרות נפשית ברמה גבוהה, ורק מעטים מסוגלים לעמוד בה בשלב זה בחייהם. שלא תטעו, אם אינכם מסוגלים לעמוד בה כעת – זה בסדר גמור ולרגע איני רומז שמשהו 'מקולקל' בכם. פשוט, כנראה שמסלול העתודה אינו רעיון כ"כ טוב עבורכם ושעליכם לחכות עוד קצת עם שלב הלימודים האקדמיים לגיל מתקדם יותר, לאחר השירות הצבאי ו"הטיול הגדול" שלאחריו אי-שם ברחבי הגלובוס. רק כדי לסבר את אוזניכם: כשליש מבני הנוער המתקבלים למסלול נפלטים ממנו בטרם השלימו את לימודיהם האקדמיים (בין אם פרשו מרצונם ובין אם לא עמדו בדרישות המסלול). זו עובדה מצערת, שלדעתי טמונה במידה רבה באמור לעיל, ואני בטוח שאין אתם רוצים למצוא את עצמכם במצב שכזה...

עניין נוסף שעליו כדאי לתת את הדעת בדרך לקבלת ההחלטה: נכון, מדובר במסלול יוקרתי ונחשק, באמצעותו מובטח לך שירות צבאי משמעותי בדרך קצת אחרת ומיוחדת, וסביר להניח שאף יפתח לך דלתות רבות גם לאחר השירות הצבאי – במגזר העבודה האזרחי – אולם יש לכך 'מחיר', והשאלה השנייה אותה אתה נדרש לשאול את עצמך בדרך לקבלת ההחלטה היא: האם אתה מוכן לשלם אותו? ובכן, כפי שוודאי שמעתם, מרבית העתודאים נדרשים כבר בתחילת לימודיהם להתחייב לשלוש שנות שירות קבע, בנוסף לשלוש שנות החובה. כאשר שואלים אותי כיצד הייתי מוכן "לעשות זאת לעצמי", אני עונה בפשטות שגם היום אין לי בטחון במאת האחוזים שאכן זו הייתה החלטה נכונה להתחייב ל-6 שנים מחיי לטובת המערכת הצבאית, אולם החיים הם רצף אחד גדול של תעוזות ולקיחת סיכונים, אחרת ממשיכים לדרוך במקום ללא כל התקדמות, וחבל. מלבד זאת, אני מאמין גדול שיש לנו חלק אקטיבי ביצירת המציאות שלנו ושיש בכוחנו לבחור כיצד לחוות אותה: עבורי, שנות השירות הרבות להן אני נדרש כעתודאי הן חלק מהקריירה המקצועית שלי וזה הרבה מעבר לסתם עוד 'שירות צבאי'. כך, משמעות הדברים משתנה בעיניי לחלוטין. בכלל, בכל צעד ושעל בחייכם, השתדלו תמיד להסתכל על נקודת הסיום, מה ייצא לכם מזה – התמקדו במטרה, היו נחושים וחדורי מוטיבציה, וכך הדרך תהיה לכם קלה ומהנה הרבה יותר. את זאת, אני יכול להבטיח לכם.
 
מוזמנים בשמחה לכתוב לי עבור כל התייעצות/שאלה/הערה או סתם לחוות דעה – כאן בתגובות או לחילופין בכתובת המייל שלי: nati.sabag7@gmail.com

בברכת הצלחה ושירות צבאי משמעותי ומהנה, בכל אפיק בו תבחרו.
נתי.