ברעיונו המקורי של הרצל בספרו "מדינת היהודים" המדינה הלאומית לא היתה אמורה להיות בהכרח בארץ ישראל. הרעיון היה רק להביא את הלאום היהודי למדינה אוטונומית בתקווה שבזה תתבטל האפליה הגזעית כלפי היהודים באירופה. בספרו הוא הציע בנוסף לישראל את האפשרות לארגנטינה, שהיתה גדולה בשטחה, טובה באקלים, ולדעתו הגירת היהודים לשם אף היתה לטובת הרפובליקה הארגנטינאית, כך שהאפשרות להגירה היתה מעשית יותר. אולם, בקונגרס הציוני הראשון ב1897 הוחלט על פי דעת הרוב להעדיף את ארץ ישראל, והרצל גיבש תכנית להשגתה. האימפריה העות'מאנית, שברשותה היתה ארץ ישראל, היתה בקריזיס כלכלי, שהיה אחד הסיבות שהעמיד אותה על סף התפוררות. תוכניתו של הרצל היתה לבקש אישור להגירה יהודית לארץ ישראל וקבלת אוטונומיה שם תמורת תשלום שאמור לעזור לכיסוי החובות. את הכסף תכנן לאסוף מבעלי ההון היהודי, דוגמת משפחת רוטשילד והברון הירש. ב1896, עוד לפני הקונגרס, ביקר הרצל את בכירי הממשל העות'מאני, אך אפילו לא התקבל לראיון עם השולטן (עבדול חמיד השני). לאחר הכשלון בפניה הישירה, החליט הרצל לפנות לקיסר הגרמני, וילהלם השני, כדי שימליץ על תוכניתו לפני השלטון העות'מאני. גרמניה היתה בעלת הברית הקרובה ביותר לאימפריה העות'מאנית: רוב המעצמות האירופאיות התנגדו ליכוי הארמנים, שהיו ברובם בתחום האימפריה העות'מאנית ודוכו על ידם, אך גרמניה היתה לצד העות'מאנים. האי כרתים, שהיה האי היחיד ביוון שהשתייך לאימפריה העות'מאנית ולא ליוון, היה מאוכלס ברובו מיוונים, ויוון הכריזה מלחמה באימפריה כדי לספח את האי לממלכתה. גרמניה עמדה גם אז לצדם של העות'מאנים. לבסוף,גרמניה התנגדה להתפשטותה של האימפריה הבריטית, שגם האימפריה העות'מאנית חששה מפניה, ובכך ראתה בגרמניה את בעלת בריתה. כל אלו נתנו לחשוב, כי לגרמניה תהיה השפעה חשובה על דעתו של השולטן העות'מאני. הרצל ביסס את טיעוניו לשליחי הקיסר על שלושה רווחים שגרמניה תרוויח מזה: ראשית, הגירת היהודים תפחית את השליטה שלהם בשוק הכספים, ותעביר את השליטה בכלכלה לנתינים בני הלאום הגרמני (מכיוון שאחד מהטיעונים הגזעניים נגד היהודים היו שהיהודים שלטו בשוק האירופי). שנית, הגירת היהודים תחליש את כוחם של התנועות המהפכניות בגרמניה. כאן המקום לציין, כי לבעיית היהודים הוצעו כמה פתרונות. חוץ מבית לאומי או התבוללות והתערבות עד אין היכר יהודים רבים ראו את פתרון היהודים בתנועות הסוציאל-דמוקרטיות שהתגבשו אז. הסוציאליזם טוען כי כל המושגים כמו דת או לאומיות הומצאו כדי למשול בעם בקלות, אך באמת כל זה הוא הבל, וכולם שווים אחד לשני. אם דעה כזאת תתקבל על ידי מהפכה סוציאליסטית, חשבו יהודים רבים, יאבד כל בסיס לאפליית היהודים. על בכל התנועות המהפכניות האלה היה רוה מכריע של יהודים, שהגירתם תגרום להתפוררות התנועה. בטענתו האחרונה טען הרצל כי על ידי הגירה של יהודים אירופים לארץ ישראל תתפשט התרבות המערבית אל מעבר למערב, לא"י והלאה לאסיה (באותה תקופה האירופאים חשבו את עצמם לעם המתורבת והנבון, לעומת האסייתים והאפריקנים שקיבלו את התווית של הפראיים והלא מתורבתים. את השאיפה להיות מדינה אירופית ומערבית ניתן לראות עד היום). הקיסר אכן נענה לבקשתו וקבע עמו פגישה בקושטא באוקטובר 1898. היענותו של הקיסר וילהלם השני נגרמה מפני התקווה להתפוררות התנועות המהפכניות, וכן מפני שרצה לתפוס שליטה באימפריה העות'מאנית. כאמור, האימפריה העות'מאנית היתה בשלבי התפוררות. כל המעצמות האירופאיות ניסו לתפוס חזקה על חלקי אדמה באימפריה, כך שלאחר התפררותה יוכלו לספחם לממשלתם. אם היהודים יהגרו לארץ ישראל בזכות הקיסר הגרמני, תהיה להם הטובה לזכותו, ולדעתו, יסופחו בקלות לממלכתו לאחר התפוררותה של האימפריה העות'מאנית. אולם בפגישה השניה, בנובמבר 1898, השיב הקיסר להרצל באמירות מעורפלות ומתחמקות, ובכך הראה את הסתייגותו מהתכנית בסופו של דבר, זאת מפני התערבותם של גורמים עויינים בממשלה, כגון שר החוץ הגרמני פון בילוב. ב1901 הצליח הרצל להיפגש עם השולטן העות'מאני, והציע לו את תוכניתו.הפעם הרצל דווקא הדגיש את חוכמתם של היהודים, וטען שהם יצמיחו את הכלכלה באימפריה. השולטן הסכים לבקשתו עקרונית, אך הציב דרישות מאד גבוהות ולא הגיוניות. הרצל לא התייאש והציע לפני השולטן תכנית חלופית- כיסוי חובות בשווי 1.5 מליון ליש"ט. למרות חוסר ההתקדמות במשא ומתן הרצל כבר התחיל לגייס את הכסף מבעלי ההון, אלא שהתברר שאף אחד לא מעוניין לשלם עבורו סכומים כאלה, בעיקר כי אף אחד לא האמין בהצלחת המפעל. למרות זאת הרצל המשיך לכתוב לעבדול חמיד השני כי יצליח להשיג את הכסף. מצוקתה של האימפריה העות'מאנית גרמה לקרוא להרצל שנית. הפעם עבדול הסכים לתנאי התשלום, אך בתמורה הסכים להרשות הגירה לכל מקום באימפריה,- חוץ מישראל. שוב דחה הרצל את ההצעה כפשוטה, אך הביע רצון במשא ומתן. ב1902 הוזמן שוב, וניתן לו להבין שעבדול חמיד השני לא מעוניין בעסקה. למעשה הוא גם לא היה מעוניין בה אף פעם, הוא ניסה להשיג מהצרפתים הסדרת תשלומים, והשתמש בהרצל כקלף מיקוח למשא ומתן עם הצרפתים. להרצל עצמו לעולם לא התייחס ברצינות כאיש שיוכל לעזור לו, ולמדינת יהודים בשטחו התנגד עקרונית, כמו שאמר עוד ב1896 "אין אני יכול למכור שעל מארצי, כי לא שלי היא כי אם של עמי. עמי רכש לו את הממלכה בדמו ודישן אותה בדמו" וכו'. אמנם הרצל לא התאכזב, שכן לא הרבה זמן לפני הוא כבר התחיל לבוא במשא ומתן עם הממשלה הבריטית, ועל זה בחלק ב'