אמנם הרצל נכשל במגעיו עם הממשלה העות'מאנית, נפתחה בדרכו אפשרות חדשה- בריטניה. מ1881- תקופת פרעות "סופות בנגב" ותחילת העלייה הראשונה, ועד 1914- תחילת מלחמת העולם הראשונה וסגירת שערי רוסיה, היגרו לבריטניה כ-25 אלף יהודים. בריטניה הקימה וועדה מיוחדת לבדיקת נושא ההגירה. בהשפעת ציוני אנגליה הוזמן הרצל ביוני 1892 להעיד בפניה כמומחה לענייני ההגירה היהודית. הרצל ניצל את ההזדמנות והצהיר כי היהודים מהגרים לאנגליה על מנת לדחוף את הממשלה הבריטית לעסוק בבעיית היהודים. הוא הציע לבריטניה לתת ליהודים את קפריסין או את אזור אל עריש שבחצי האי סיני, ששניהם היו אז תחת שלטונם, ושניהם כמעט ולא היו מיושבים. לטענתו יהיה בזה רווח גם לבריטניה: "במשך שנים מועטות תגדל הממלכה במושבה עשירה נוספת". בנוסף גם היהודים שישארו בחוץ לארץ ירגישו שייכות לבריטניה, מכיוון שהיטיבה עם עמם. לכן הם יפיצו את תוצרי בריטניה וגם יעמדו לצדה בזמן מלחמה. בריטניה נענתה לבקשתו של הרצל והציעה לו את אל-עריש, אמנם ממשלת מצרים הביעה התנגדות לתת חלק מארצם, ובנוסף, משלחת שנשלחה לאזור הגיעה למסקנה שהאזור לא ראוי להתיישבות- היה מתוכנן להזרים מים לבקעת פלוסיון שבאזור ובכך לאפשר מחיה, אך התברר שזה בלתי אפשרי. כתוצאה בריטניה הציעה נחלה אחרת לעם היהודי- אוגנדה.

אוגנדה היתה חבל ארץ במזרח אפריקה, ליד ימת ויקטוריה. לאזור אל עריש היתה הסכמה כללית של חברי הקונגרס הציוני מפני שהיתה לפחות סמוכה לארץ ישראל, והתקבלה כפתרון זמני. אוגנדה לעומתה היתה סיפור אחר. הרצל עצמו שמח לקבל את ההצעה, שכן כאמור בחלק א' לו עצמו לא היה משנה באיזה מקום לייסד מדינה. גם בקונגרס בציוני השישי, שבו הועלתה ההצעה ב1903, התקבלה ההצעה ברוב קולות. אך אותם המיעוט, ציוני רוסיה בעיקר, סירבו לקבל את דעת הרוב. לדבריהם כאן לא היה מדובר בפרט שולי בפעולת התנועה אלא בשיבוש עקרון היסוד של התנועה- הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. התנועה עמדה על סף התפלגות. היו שהתנגדו לחלוטין, היו שראו באוגנדה פתרון סופי ליהודים. היו גם שרצו לראות באוגנדה פתרון זמני עד להשגת ארץ ישראל והיו שלא רצו להתיישב באוגנדה אבל רצו להמשיך במשא ומתן עם בריטניה כדי להשאיר פתח להידברות עם בריטניה. הרצל אירגן "וועידת התפייסות" בוינה ב1904 על מנת להרגיע את הרוחות, אך עדיין עמד על שלו לקיים את החלטת הקונגרס. מה שהציל את התנועה מהתפלגות והתמוטטות היה מותו של הרצל ב-3 ביולי 1904. את מקומו ירש דוד וולפסון, ובקונגרס הציוני השביעי הוחלט לוותר על תוכנית אוגנדה ולא להעלות יותר שום הצעה שנוגדת את תכנית בזל- התכנית המקורית שהוחלטה בקונגרס הראשון- להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.